אם מת המלוה או שביטל השליחות או - טור חושן משפט סימן קכ״ב

אע"פ שלוה ששלח וכו' כ"כ הרי"ף פ' הגוזל עצים דאי לא בעי ההוא דאיתיה לממונא בידיה למיתבינהו ניהליה לשליח שעשאו בעדים לא כייפינן ליה בדינא למיתבינהו ניהליה דהא אמרי נהרדעי כל אורכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי והנפק לנפשיך וסב לגרמיך לאו אורכתא הויא דאמר ליה לאו בעל דברים דידי את. וכתב הרא"ש וצריך טעם לדבר דכיון דידעינן דשוייה שליח ואם ימסור לו יפטר מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו היאך מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשייתו כעשייתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין ונראה לי דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אבל כי כתב ליה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך הוי כאילו ניתנו לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה ואע"ג דמסקינן לעיל בפרק מרובה והלכתא שליח שוייה ואף ע"ג דכתב ליה זיל דון זכי ואפיק לנפשיך היינו לעניין זה דלא מצי שליח למתפס לנפשיה כיון דכתב כל דמתעני מן דינא עלי הדר אבל ודאי אהני הא דכתב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך לענין זה שלא יוכל לבטל השליח עכ"ל: ומ"ש רבינו שאם מת קודם שיתן לשליח ונתן אח"כ לשליח ונאבד חייב באחריותו הוא מדאמרינן בהגוזל עצים (קד.) דרבי אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא אמר ליה לרב ספרא בהדי דאתית אייתינהו ניהלי כי אזל להתם אמר ליה מי כתב רבי אבא התקבלתי בקבלתו של רב ספרא לסוף אמר ליה אי כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדאתית שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא. ופירש רש"י שכיב רבי אבא וכבר בטל שליחותו קודם שתקבלם ואי הוו אנסי להו מינך באורחא תבעי לן יתמי עכ"ל ובודאי דחששא דרב יוסף בר אמא היתה שלא ידע הוא שמת רבי אבא ויתנם לרב ספרא ואם יאנסו בדרך תבעי ליה יתומים שאם לא כן לימא ליה רב ספרא אם תדע שמת ר' אבא לא תתן לי דבר: ובעל העיטור כתב שאפי' ביטל וכו' נ"ל דלא פליג אלא בביטל שליחותו משום דאיהו דאפסיד אנפשיה אבל במת מודה שנתבטל שליחותו כדמשמע בעובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ודע סברת העיטור וסברת הראב"ד כתבם בעל התרומות בשער נ' והוא הסכים לדעת העיטור:

ומ"ש לפיכך עצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתן לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש לו ביד פלוני וכו' בפרק הגוזל עצים גבי עובדא דרבי אבא שכתבתי בסמוך ואלא מאי תקנתא אמר ליה ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתוב לן התקבלתי:

על כן כתב א"א הרא"ש ז"ל כיון שהרשה לשלוחו וכו' פ' הגוזל עצים וכתבתיו. בסמוך ולקמן בסמוך אבאר מה היא סברת הרא"ש בדין זה: ומ"ש רבינו אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחד ורצה לבטל השליחות ולהרשות לאחר רשאי בפ"ג מהלכות שלוחין: ומ"ש וכן כתב רב אלפס משום רב יהודאי בפרק מרובה וכן כתוב בתשובות הרשב"א סימן אלף וע"א שאם הרשה את שמעון ואח"כ הרשה את לוי הרשאה אחרונה מבטלה את הראשונה:

ומ"ש ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה וכולי בפרק מרובה כתב שכתב הרי"ף איתמר משמיה דרב יהודאי גאון דקי"ל שליח שוייה הילכך אי בעי לבטולי שליחותיה ולשוייה שליח אינש אחרינא אית ליה רשותא למעבד הכי ומתוך הלשון משמע כיון דקי"ל שליח שווייה מצי מבטל שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אם ביטל ההרשאה בלא ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו דכיון שנזקקו ב"ד לדון על פי ההרשאה והיה כתוב בה זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך דיניהם דין וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור עכ"ל וסובר רבינו שמ"ש בפרק הגוזל הוא סברא דנפשיה ומ"ש במרובה הוא לדעת הרי"ף ורב יהודאי וליה לא ס"ל ולפיכך כתב אבל הרמב"ם כתב מי שהרשה לאחר וכו' וכ"כ רב אלפס משם רב יהודאי ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש ז"ל וכו' ואם מת המרשה וכו' היה נראה לפי סברת הרא"ש וכו' אבל הוא ז"ל כתב שנתבטל כשמת ולי נראה בהפך שאילו היה הרא"ש חולק על רב יהודאי והרי"ף היה כותב כן בהדיא בפרק מרובה שהוא מקומו אבל ודאי מסכים הוא לפסק רב יהודאי והרי"ף ומ"ש בהגוזל דאהני מאי דכתב זיל דון ואפיק לנפשיך לענין שלא יוכל לבטל השליח היינו לענין שאם בטלו ואח"כ נתן לו הנתבע הממון עד שלא ידע הנתבע שבטלו לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותו ובהכי אתי שפיר אותה תשובה שכ' בה דהיכא שמת מרשה נתבטל השליחות ובהדיא השיב הרא"ש בכלל ס"ב דשליח שוייה ויכול להרשות כמה שלוחים ומשמע מל' הרא"ש בפ' מרובה שאם ידע המורשה בביטול ההרשאה והלך ודן עם הנתבע המרשה בא וסותר דינו אע"פ שהנתבע לא ידע בביטול ההרשאה מיהו מ"ש וכן אם נתן לו הממון ונאנס נראה דכיון שלא ידע הנתבע בביטול אע"פ שהמורשה ידע פטור וכן משמע מלשון רבינו ואפשר שאף אם עמד בדין אחר שידע המורשה בביטול כיון שהנתבע לא ידע אינו סותר דינו ומה שכתב בלא ידיעת המורשה אה"נ שאין צריך שלא ידע המורשה בביטול אלא אורחא דמילתא נקט שכשהמורשה יודע שנתבטלה הרשאתו אינו יורד לדין עם הנתבע אבל אם ירד עמו לדין כיון שהנתבע לא ידע בביטול אינו סותר דינו וראשון נראה עיקר כיון דמורשה ידע שנתבטל ירידתו לדין הוי שלא ברשות והילכך סותר דינו אבל אם נתן לו הנתבע הממון ונאנס כיון שהנתבע לא ידע מה בידו לעשות עוד הילכך פטור: נמצאו ג' חילוקים בדבר שליח שעשאו בעדים ונתן לו הממון ונאבד פטור וכן אם עמד עמו בדין אין הלה סותר דינו ואם ביטל השליחות וזה לא ידע ונתן לו הממון ונאבד לבעל העיטור פטור ולהרא"ש והראב"ד חייב כתב לו הרשאה כמשפטה אף אם ביטל השליחות כיון שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד פטור ואם מת אע"פ שלא ידע הנתבע ונתן לו ונאבד חייב מעובדא דרבי אבא דלא משכח גוונא אחרינא לפטרו אלא דלקנינהו ניהליה אגב ארעא משום דילמא שכיב וכו' הקנה לו אגב קרקע אפילו אם נתנה לו אחר שמת פטור: ומ"ש רבינו וכ"כ הרמב"ם ז"ל הוא בפ"ג מהלכות שלוחין:

ומ"ש ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש שאינו יכול לבטל השליחות ג"כ לא נתבטל במותו כבר נתבאר בסמוך: ומ"ש אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל כשמת בכלל ס"ב:

ומ"ש אבל אם הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי גבי ההוא דר' אבא שכתבתי בסמוך שחשש רב יוסף בר חמא דילמא שכיב רבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא לאו כלום הוא אמרינן דא"ל רב ספרא לרב יוסף בר חמא ואלא מאי תקנתא ניקנינהו ניהלך אגב קרקע ותא את כתוב ליה התקבלתי. ודע שהרא"ש כתב במרובה דר"ת גריס בהאי עובדא דרבי אבא הוה מסיק ברב יוסף בר חמא ואע"ג דקי"ל דאין אדם יכול להקנות הלואתו לאחרים אפילו אגב קרקע שאני הכא דכיון שיכול להרשות משום דקי"ל שליח שווייה נהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה שליח מצי לשווייה ועוד הביא ראיה לדקדק דאין הרשאה תלויה בקנין אלא ע"כ תקנה היא שעשו לענין שליחות כאילו היה עצמו קונה הקנין קנין גמור והתוספות דחי דמסיק לאו בתורת הלואה אלא בתורת עיסקא דלאו להוצאה ניתנה. וה"ה כתב בפ"ו מהלכות מכירה שהרשב"א כתב דל"ג מסיק אלא הוו ליה והיינו בפקדון וכן דעת הרמב"ן ובפ"ג מהלכות שלוחין כתב הרמב"ם שהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה ושלא תיקנו כן אלא לאיים על הנתבע אם רצה לדון וליתן בהרשאה זו נפטר שאין הבא בהרשאה זו הרעועה פחות משליח שעשהו בעדים אבל אין כופין הנתבע ליתן לו עד שיבא בעל דינו ומעתה דברי הרמ"ה והראב"ד שפטרו הנתבע אף ע"ג דשכיב מרשה אליבא דר"ת איתנהו אפילו במלוה אבל לדברי הרמב"ם שכתב שאין הבא בהרשאה רעועה פחות משליח שעשאו בעדים משמע דכי היכי דבשליח שעשאו בעדים אי שכיב מרשה התקבלתי דמורשה לאו כלום הוא הוא הדין אם נאנסו ומשמע נמי דלדעת הרמב"ן והרשב"א ודחיית התוס' הוי דינא כהרמב"ם ונ"מ נמי שאם ביטל המלוה שליחותו קודם שיתן לשליח ואח"כ נתן לשליח ונאבד שכתבו הראב"ד והרא"ש שחייב באחריותו כשליח שעשאו בעדים כמ"ש רבינו בתחלת סימן זה היכא שכתב לו הרשאה על מלוה וביטל המרשה הרשאתו ולא ידע הלוה שביטל המלוה הרשאתו ונתן למורשה דמי ההלואה ונאבדו פטור אבל להרמב"ם וסייעתו חייב אי ס"ל כהראב"ד והרא"ש: ומשמע לרבינו דכיון שהקנה לו אגב קרקע הרי הממון הוא שלו ואפילו אי שכיב רבי אבא וידענו בכך לא נפלי זוזי קמי יתמי הילכך אם נתן לו הנתבע הממון אחר שידע שמת המרשה פטור והא ודאי ליתיה בהלואה או בפקדון שאינו קיים שאינם נקנים בקנין אגב: ומ"ש בשם הרמ"ה דגבי הרשאה כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד וכו' משמע לכאורה דקאי למאי דסמיך ליה הקנה לו הממון אגב קרקע וכולי וא"כ הוא יש לתמוה דכיון דהקנה לו הממון אגב קרקע הרי הוא שלו לגמרי ולא נשאר לאחר שום זכות וא"כ היאך כתב כל זמן שאינו מבטלו במקומו עומד דמשמע שיכול לבטלו ואפשר לומר דהרמ"ה לא קאי למאי דסמיך ליה אלא על מה שכתב רבינו בתחלה שאם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש וכו' ג"כ לא נתבטל במותו הרמ"ה חולק ואומר שאם ידע הנתבע שמת קודם שיתן הממון חייב ועוד י"ל שאפשר שרבינו אינו אומר סברא זו לעצמו אלא מתחיל הדין ומסיים לפרשו בדברי הרמ"ה והראב"ד ומ"ש וכ"כ הראב"ד מוכיח כן שבא להוכיח דבריו בתחלת הדין ודברי הרמ"ה שאם מת לא נתבטלה ההרשאה: ויותר נראה בעיני לפרש דברי רבינו דהכי קאמר ואם מת המרשה קודם שהגיע הממון ליד המורשה היה נראה לפי סברת הרא"ש שאינו יכול לבטל וכו' אבל הוא כתב בתשובה שנתבטל ואפי' לפי התשובה כשהקנה לו אגב קרקע אפי' מת המשלח לא זכו בו יורשיו ואפילו ידע שמת בעל הממון אין נותנו ליורשיו אלא לשליח שקנאו ממנו בקנין אגב ואחר כך חזר לענין ראשון דהיינו אם הרשהו בלא קנין אגב ובא לומר מה שכתבתי שהיה נראה לפי סברת הרא"ש שבהרשאה בלא קנין אגב אפילו מת לא נתבטלה כן כתבו הרמ"ה והראב"ד אלא שהרמ"ה חילק בין ידע ללא ידע והראב"ד לא חילק ואם יש חילוק בין הלואה לפקדון היכא שכתב לו הרשאה שהקנה בקנין הממון שיש לו ביד פלוני נתבאר בסימן זה בסמוך. אם אדם יכול להקנות הלואתו לאחר בקנין אגב קרקע עיין במרדכי פרק הגוזל עצים ועיין במה שכתבתי בסמוך: ז"ל הרא"ש בתשובה כלל ס"ב כיון שמת המרשה בטל שליחות המורשה דאמרינן בפרק הגוזל קמא אע"ג דכתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דילמא אדהכי והכי נח לנפשיה דר' אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דר' אבא לאו כלום הוא אלא זיל נקנינהו לך אגב ארעא אלמא היכא דאקני ליה אגב ארעא לא חיישינן אם מת לענין אחריות הדרך אם נאנס כיון דאקנינהו ניהליה אגב ארעא מהני התקבלתי דיליה אפילו אם מת כאילו בא ליד רבי אבא מחיים אבל היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים ודוקא בידוע בודאי שמת אבל בקול בעלמא לא מפקינן מחזקת קיים: (ב"ה) נראה מדבריו אלה דאע"ג דאקנינהו ניהליה אגב קרקע כיון שבל' הרשאה כתב ליה כל מה דמתעני ליה בין דינא עלי הדר אינם שלו אלא צריך ליתנם לו או ליורשיו ודלא כדברי רבינו שכתב שאם הקנה לו הממון אגב קרקע כבר זכה בו וכו': כתב הרא"ש בכלל ס"ב סי' ד' שאם הרשה לאחד לתבוע תביעותיו ואחר כך הרשה לאחר לתבוע אותם תביעות עצמם והתנה באחרונה שלא תתבטל הרשאה הראשונה דבריו קיימים וכל אחד מהם יכול לגבות :

המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח לו בקנין שהרשהו כן כ' הרמב"ם בפרק ג' מהלכות שלוחין וצריך לקנות מידו שהרשהו ואפשר דנפקא ליה מדאיפליגו בגמרא אי שליחא שוייה או שותפא אלמא דבשהקנה לו עסקינן דאי לאו מהי תיתי דשותפא שוייה ועוד ממה שאמר בגמרא שאם הקנה לו שליש או רביע דן על הכל הא לאו הכי אינו דן אלמא קנין בעי כנ"ל וקנין זה היינו קנין סודר שהוא מקנה לו בחליפי הסודר אותו ממון שיש לו ביד פלוני וכן משמע מדברי הרמב"ם בפרק הנזכר דלהקנות מעות דוקא הוא דבעינן קנין אגב קרקע אבל להרשות סגי בקנין סודר וכדברי הרמ"ה שכתב רבינו בסמוך: וצריך לכתוב לו זיל דון וכו' מימרא דנהרדעי פרק מרובה (בבא קמא דף פ): כתב הרשב"א בתשובה מה שאמרו שצריך לכתוב זיל דון ואפיק לנפשך משום דינא קאמר ואי משכח לישנא אחרינא דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני ושפיר דמי עד כאן לשונו: ומ"ש ומיהו אפילו אם לא כתב לו כן ונתן המחזיק הממון ליד המורשה ונאבד פטור וכו' פשוט הוא:

ומ"ש והרמ"ה כתב שאין צריך להקנות לו בקנין אגב קרקע וכו' כבר כתבתי בסמוך שכן משמע מדברי הרמב"ם והכי מסתבר ונ"ל שלא הביא רבינו דברי הרמ"ה אלא לפרש מ"ש צריך ליקח לו בקנין שהרשהו ולפי זה היה ראוי לו לכתוב וכתב הרמ"ה ולא לכתוב והרמ"ה כתב שנראה לכאורה שהוא חולק על מה שכתב קודם לכן אלא דלא דק:

תשובה לרב אלפס הרשאה יצאה לפנינו וכתוב בה זיל סב ואפיק לנפשך וכו' תשובה זו כתבה בעל התרומות בשער נ':

ואם כתב בה זיל דון ואפיק לנפשך ואין כתוב בה כל דמתעני ליה (ב"ה) ופירוש כל דמתעני ליה מן דינא כתב הרמב"ם בפרק שלישי משלוחין כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו מן דינא עלי כתב רב שרירא שאין הנתבע יכול לפוסלה בכך וכו' ג"ז בספר התרומה בשער הנזכר: כתוב עוד בספר התרומות בשער הנזכר בשם הרי"ף שאם הרשהו למכור שדהו או מטלטלין א"צ לד' אמות קרקע ולדון וזכי וכו' שהרי מינהו שליח וא"ל מכור אותו אבל אם א"ל דון עם פלוני זו היא הרשאה שצריך כל מה שכתבתי:

ואע"פ שכתב לו זיל דון וכו' שם פלוגתא דאמוראי ואסיקנא והלכתא שליח שוויה והרי"ף אינו גורס בגמרא והלכתא שליח שווייה ומ"מ כתב בשם רב יהודאי דהלכתא דשליח שוייה ונראה דה"מ בשלא הקנה לו אגב קרקע אבל כתב בהרשאה שהקנה לו אגב קרקע שלו הוא לגמרי והוא שלא תהא מלוה שאינה נקנית באגב :

וכן כל מה שיוציא השליח וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין וכל ההוצאה שיוציא השליח על דין זה שהורשה הרי המשלח חייב בהם שכך כותבים בהרשאה כל שתוציא בדין זה עלי לשלמו ולמד כן מדאמר רב אשי כיון דכתב ליה כל דמתענית מן דינא עלי הדר שליח שוייה ונראה מדברי הרמב"ם שאם לא כתב לו כל דמתענית מן דינא וכו' אינו צריך לשלם לו ההוצאות ויש לתמוה שמדברי רב אשי נראה שאדרבה אז השליח יכול להחזיק לו בממון וי"ל דמ"מ נ"מ שאם לא החזיק בממון ונתנה למרשה שאין הלוה חייב לשלם ההוצאות:

ואפילו לא הקנה המשלח לשליח וכולי מימרא דאביי פרק מרובה: וכתב ה"ר אברהם דוקא שליש או רביע וכו' כך כתב הראב"ד בהשגות פ"ג מהלכות שלוחין וכ"כ בשמו בעל התרומות בשער נ': כתב הרא"ש בתשובה כלל ס"ב הרשאה שכתב בה מחילתו כמחילתי אם מחל המורשה החוב הוי מחילתו מחילה: (ב"ה) ועיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן רי"ז: הבעל שבא לדון וכו' מימרא דאביי בגיטין פרק השולח (גיטין מח:) ועיין במה שכתבתי על זה בטור אבן העזר סימן פ': התובע את חבירו מחמת אחר אם יכול להעמיד ערב על ההרשאה כשאין הרשאה בידו כתבו ה"ר איסרלן סימן רי"ד:

שאלה לא"א בתחלת כלל ל"א: אבל רב האי גאון כתב שאינו יכול לדון וכו' דברי רש"י נראין כרבינו האי דאהא דאמר בס"פ השולח ולא אמרן אלא דלא נחית אפירי אבל נחית אפירי מגו דמשתעי דינא אפירי משתעי דינא אגופה כתב רש"י דלא נחית לדון אפירי שאין לו לדון עמו כלום בפירות שאין לו טענות עם אותו האיש בפירות כלל: (ב"ה) וכן נראה מדברי הרמב"ם בפרק שלישי משלוחין: ועיין בתשובת ת"ה סי' שי"ב:

שני שותפין שיש להם תביעה וכו' פרק מי שהיה נשוי (כתובות צד.) מימרא דרב הונא. ובפרק שבועת הפקדון (שבועות לז.) תניא וכחש בעמיתו פרט למכחש לאחד מהשותפין ואוקימנא כגון דא"ל מתרווינן יזפת וא"ל אנא מחד יזפי דהו"ל כפירת דברים בעלמא וכתב הראב"ד דמכאן למדנו שאחד מהשותפים יכול לתבוע הכל:

ומ"ש לפיכך אם השותף שדן עם זה וכו' כך כתב הרמב"ם פ"ג מהל' שלוחין ופשוט הוא: ומ"ש ודוקא בדברים וכו' עד לא הפסיד הם דברי הרא"ש שם: (ב"ה) ואין נראה כן מדברי הרמב"ם פ' שלישי משלוחין אלא בכל גוונא אינו יכול לעכבו בדבר שמאחר שהיה בעיר מסתמא שמע ששותפו היה תובע לזה והו"ל לבא לטעון ומדלא בא נראה שאין לו טענות יותר מחבירו ועכשיו שראה שנתחייב חבירו הוא בודה טענות אחרות ולפיכך אינם עולות לו ומשמע מדברי הרמב"ם דהני מילי כשהשותפים הם תובעים לא כשהם נתבעים וכמו שאכתוב בסמוך בשם המרדכי פשטא דמילתא הכי משמע וכו' אין מקום לדברי הרא"ש ז"ל שכתב ונפקא מינה שיורדים מיד לנכסיו וכו':

ואפילו בשאינו יכול לשנות וכו' דוקא כשהוא בעיר וכו' מסקנא דגמרא שם שאמרו דהיכא שיכול לומר אילו אנא הואי הוי טענינא טפי חוזר ודן עמו ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ופרש"י ולא אמרן. שיחזור וידון אלא דלא הוה האי שותף במתא כשבא חבירו לדין: וכתב הרמב"ם לפיכך יכול לעכב ולומר לא אדון עמך וכו' פ"ג מהלכות שלוחין: וכתב א"א הרא"ש מה איכפת ליה אם ידון על הכל וכולי פרק מי שהיה נשוי. וכך הם דברי הרשב"א בתשובה וז"ל אי ליתיה לחבריה במתא מצי א"ל אי הוינא התם הוה טענינא טפי לאו למימרא דלא מצי חד משותפי למתבעיה על כוליה אלא דאי מחייב שותפא בדינא אכתי מצי אידך שותפא למהדר דינא בחולקיה דא"ל אי הוינא התם טענינא טפי ואע"פ שהרמב"ם לא כ"כ בזה עכ"ל: ומ"ש רבינו מסתברא כדברי הרמב"ם דאיכפת ואיכפת וכו' דברי טעם הם ומה שטען הרא"ש מצי האי למימר אם ארד עמך לדין וכו' אינה טענה דלא בשביל כך יפסיד זה ועוד דאעיקרא דדינא פירכא דאינו צריך לחלוק עם שותפו דליכא למימר בהא מאן פלג לך דהא ליכא עדיפותא בהאי מנתא מהאי מנתא דלימא ליה הכי: בסימן קע"ו כתב רבינו דינים אלו ע"ש: כתב המרדכי בפרק מי שהיה נשוי מי שיש לו תביעה על ב' שותפים ותבע את אחד מהן אין שותפו מתחייב בכך: וכתב עוד וז"ל הנהו תרי שותפי כתב ראבי"ה מקובלני מפי השמועה ומפי אבא מארי ומריב"א הא דנקט תרי שותפי דאית להו דינא דוקא כשהשותפין תובעין אבל לא כשהם נתבעים כי יאמר מה ששתקתי כי אמרתי מי יתן שלא היה תובע אותי לעולם לדין וכן מצאתי שפסק. ריב"א בתשובתו אביאסף וכן פסק הר"מ כשתבעו מקצת הקהל את ראובן עבור המס או עבור היישוב דכל הקהל שהם בעיר יודעים באותו תביעה אינם יכולים לחזור ולטעון עליו עכ"ל:

אע"פ שלוה ששלח וכו' עד שיש לו לחוש שמא ביטל המלוה את השליחות או מת שאילו מת או ביטל וכו'. כ"כ הרא"ש פרק הגוזל קמא ואיכא למידק דבפרק כל הגט תנן המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים אלמא דלא חיישינן שמא מת וביטל השליחות וכדפי' רש"י הטעם דמדאורייתא נפקא לן בהכל שוחטין דהעמד דבר על חזקתו י"ל דדוקא לגבי איסורא אזלינן בתר חזקה או רובא אבל אין הולכין בממון אחר הרוב כדאיתא ר"פ המוכר פירות וה"ה אחר החזקה ועי"ל אפילו את"ל דאיכא דוכתא דבממון נמי הולכין אחר הרוב כדכתבו התוספות רפ"ק דסנהדרין (דף ג') בד"ה ד"מ לא וה"ה אחר החזקה הכא אין לנו לכופו ללוה שחשש ליתן לשליח שמא ימות המלוה ויגיע לידי הפסד ושינה רבינו הלשון דבראשית דבריו הזכיר המיתה לבסוף ואח"כ הזכיר מיתה בתחלה דה"ק לא מיבעיא שיש לו לחוש לביטול אלא אפילו למיתה לפי שיגיע לידי הפסד ל"מ במת אלא אפילו בביטול אבל בעל העיטור כתב דבביטול לא יגיע לידי הפסד וס"ל דהא דא"צ ליתן לשלוחו כשלא בא בהרשאה אינו אלא משום חששא דמיתה בלחוד אבל להראב"ד והרא"ש בביטול נמי יגיע ע"י הפסד וקאמר בין לבעל העיטור בין להראב"ד והרא"ש כיון דאיכא עכ"פ חששא והפסד בין למר בין למר לפיכך עצה טובה וכו' ואף על פי דלהרא"ש בתשובה שהעתיק רבינו בסמוך דס"ל דנתבטלה ההרשאה כשמת אפשר שיגיע לידי הפסד אין זה אלא בהרשאה שלא כתב בה דהקנה לו אג"ק אבל בהקנה לו אג"ק ליכא למיחש למידי דלהכי כתב רבינו הכא בסתם דבהרשאה ליכא למיחש למידי אפי' לשמא ימות ליכא חששא כלומר דלמאי דמשמע מפסקיו אפילו בהרשאה דלית בה אג"ק ולמ"ש בתשובה דוקא בהרשאה דאית בה אג"ק ליכא למיחש כנ"ל אבל הב"י כתב וז"ל ולפיכך עצה טובה וכו' בפ' הגוזל עצים גבי עובדא דר' אבהו ואלא מאי תקנתיה א"ל ניקנינהו ניהלך אגב ארעא ותא את כתב לן התקבלתי עכ"ל ב"י נראה מדבריו שמפרש דברי רבינו דעצה טובה דהרשאה היא דהשתא ליכא למיחש למידי דאפילו מת לא נתבטל משום דהקנה לו אג"ק ותימה רבה דהלא לא הזכיר רבינו אג"ק אלא לבסוף כשהביא תשובת הרא"ש שנתבטל כשמת כתב דבכתב אג"ק לא נתבטל אבל עכשיו לא הזכיר רבינו אלא סתם הרשאה דכותבין בה זיל דון וכו' ומשמע דלית בה אלא קנין גרידא בלא אג"ק והיינו אורכתא דר"פ מרובה ואע"פ דעכשיו נהגו בכל הרשאה לכתוב בה גם אג"ק מ"מ בתלמוד ובפוסקים הרשאה לחוד ואג"ק לחוד ורבינו השתא מדבר בסתם הרשאה וכ"כ ב"י גופיה בסמוך נמצאו ג' חילוקים וכו' מבואר בדבריו שגם הוא סובר דהרשאה לחוד ואג"ק לחוד לכן נראה כדפי' דרבינו כתב השתא סתם הרשאה וכוונתו לצדדין דלפסקיו אפי' בהרשאה בלא אגב קרקע ולתשובתו דוקא דכתב בה אגב קרקע:

ומה שכתב רבינו ע"כ כתב א"א הרא"ש וכו' ה"פ דכיון דצריך לפרש הא דאין כופין ללוה ליתן לשליח בעדים אע"פ דשלוחו כמותו לכל דבר ואם נאבד אינו חייב באחריותו בע"כ דהטעם הוא דחיישינן שמא ביטל השליחות או מת וכו' ויפסיד הלוה ע"י כפייה זו אבל בבא בהרשאה לא יפסיד אפילו ביטל או מת על כן כתב הרא"ש דכשכתב לו בהרשאה זיל דון וכו' תו לא מצי לבטל ליה דאי איתא דמצי לבטל ליה ואפ"ה אם נאבד פטור הלוה א"כ אפילו בלא בא בהרשאה נמי אף על פי דמצי לבטל השליחות לא יהא חייב באחריותו ומ"ש שליח בעדים בלא הרשאה משהוא בא בהרשאה אלא ודאי כל היכא דמצי מבטל ליה אם נאבד חייב הלוה אבל בא בהרשאה דלא מצי מבטל ליה הילכך אם נאבד פטור הלוה והיינו טעמא דלא מצי לבטל ליה דהוי כאילו נתנם לו במתנה אבל הרמב"ם ורב אלפס משם ר' יהודאי ס"ל דאפילו בא בהרשאה מצי לבטל השליחות ואפילו לפי דבריהם כתב הרא"ש אם דן ע"פ ההרשאה דיניהם דין וכן אם נאנס פטור הלוה ונראה שדעת הרא"ש הוא לפרש לפי דבריהם כיון דבע"כ צ"ל אם דנו על פי ההרשאה דיניהם דין ונזקקין ב"ד וכו' א"כ מזה נמשך ג"כ דאם נתן לו הממון ונאנס פטור דאם היה חייב הלוה באחריות ודיניהם דין א"כ היה ביטול השליחות לחצאין אלא ודאי כיון דנזקקין ב"ד לדון וכו' גם אם נאנס פטור אלא דמ"מ לכתחלה ודאי אם ידע שביטל השליחות אין לו לירד לדין ולא ליתן לו ואם עבר אין דיניהם דין ואם נאנס חייב באחריותו כך היה מפרש לפי דבריהם:

ומ"ש רבינו ואם מת המרשה [וכו'] היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש וכו' פירוש כיון שכתב בפסקיו דבהרשאה לא מצי לבטל השליחות דהוי כאילו נתנם לו במתנה השתא ודאי נראה דלא נתבטלה המתנה במותו דמאי שנא משאר מתנה דג"כ לא נתבטלה במותו וא"כ לפ"ז אפילו לא כתב דהקנה אג"ק מועיל וכ"כ במרדכי פרק מרובה דביומי דר' אבהו אמרו אין תקנה אלא דליקנו ליה אג"ק ושוב אתו נהרדעי ותקנו דא"צ אג"ק אלא זיל דון ואפיק לנפשך ומועיל כאילו הקנו אג"ק עכ"ל. וצריך לי עיון בדברי רבינו שהבין שהרא"ש כתב כהראב"ד דלא כבעל העיטור והוא מדכתב הרא"ש דהא לא כייפינן ללוה שיתן המעות לשליח בעדים בלא הרשאה היינו משום דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים אלמא משמע דאם ביטל שליחותו ונאבד חייב הלוה באחריותו דא"כ קשה מנ"ל להרא"ש לפרש לפי דברי האלפסי ע"ש רב יהודאי דבהרשאה דמצי לבטל השליחות ולהרשות לאחר מ"מ אם נתחייב השליח בדין א"נ נאנס הממון פטור הלוה ודילמא לרב יהודאי דין הרשאה כדין שליח בעדים בלא הרשאה להרא"ש דכי היכי דס"ל להרא"ש בלא הרשאה דכיון שיכול לבטל השליחות אם ביטל ולא ידע ונאנס חייב הלוה באחריותו ה"נ דין הרשאה לרב יהודאי ועיקר תקנת ההרשאה אינה אלא שיוכל לתובעו לדין ולא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את וגם המלוה חייב לקיים הדין אם נתחייב השליח בדין משא"כ בשליח בעדים בלא הרשאה דא"צ לקיים הדין וגם הלוה מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את אבל לענין ביטול מצי מבטל ליה ואם נאנס חייב הלוה באחריותו ואין שם עצה אלא להקנות לו הממון אג"ק ואע"פ דמדברי הרמב"ם משמע להדיא דס"ל דאע"ג שיכול לבטל השליחות מ"מ אם ביטל ונאנס פטור הלוה וכמו שהעתיק רבינו בסימן קכ"ג סעיף ז' וז"ש רבינו כאן וכ"כ הרמב"ם מ"מ מנ"ל להרא"ש לפרש כך לרב יהודאי ולרב אלפס ולפיכך נראה לפע"ד דלא כדברי רבינו אלא סברת הרא"ש היא כדברי בעל העיטור דבשליח בעדים נמי אפילו אם ביטל השליחות וזה לא ידע ונתן הממון לשליח ונאנס דפטור הלוה דאין לו להפסיד בשביל חזרתו כדמשמע מל' הרי"ף שכתב בסתם גבי שליח בעדים דאם נתן הלוה הממון לידו נפטר מאחריות הדרך דמשמע בין ביטל שליחותו ובין לא ביטל אלא דעל מ"ש הרי"ף דאם אינו רוצה ליתנם לשליח לא כייפינן ליה הקשה הרא"ש כיון דפטור מאחריות הדרך ושלוחו של אדם כמותו לכל דבר למה לא כייפינן ליה ותירץ על זה דחיישינן שמא יבטל המפקיד שליחות השליח בפני עדים ורצונו לומר דאע"פ דאם נאנס הממון פטור הלוה מ"מ אנן ב"ד חיישינן לפסידא דמלוה ולפיכך היכא דהלוה אמר לאו ב"ד דידי את דשמא ביטל שליחותו לא כייפינן ליה ללוה להפסיד למלוה ולכן פי' הרא"ש גבי הרשאה לרב יהודאי דאף ע"ג דמצי לבטל ההרשאה מ"מ אם דן ע"פ ההרשאה כשהלוה לא ידע הדין קיים וגם אם נאנס הממון פטור הלוה כדין שליח בעדים בלא הרשאה להרא"ש וכמ"ש הרמב"ם להדיא גבי הרשאה ומתוך מה שכתבתי מוכרח אתה לפרש בדברי הרא"ש שכתב אבל כי כתב ליה זיל ודון ואפיק לנפשך הוי כאילו נתנה לו במתנה ושוב לא מצי מבטל ליה רצונו לומר דכייפינן ליה ללוה ליתנו לשליח דליכא למיחש לפסידא דמלוה דילמא ביטל שליחותו כיון דאפילו אם ביטלו אינו מבוטל כלל דליכא לפרש דאינו אלא לענין דאם ביטלו ואח"כ נתן לו הממון כשלא ידע דבטלו לא מצי המרשה לומר כבר ביטלתי שליחותו כמו שפירש ב"י דהא אפי' שליח בעדים לא מצי למימר כבר ביטלתי שליחותו ואם נאנס פטור הלוה דבשליח בעדים לא כייפינן ליה כיון דאם ביטלו מבוטל דחיישינן לפסידא דמלוה אבל בבא בהרשאה אם ביטלו אינו מבוטל והילכך כייפינן ליה כדפי' אלא ודאי הבנת רבינו בדברי הרא"ש בזה הוא דאמת דבהרשאה אינו יכול כלל לבטל אבל במה שהבין רבינו בדברי הרא"ש בשליח בעדים דאם ביטל השליחות ולא ידע הלוה ונתן לשליח ונאנס דחייב באחריותו ליתא אלא סברת הרא"ש כסברת בעל העיטור כדפירש' אכן ודאי השגת ב"י על רבינו היא צודקת לפי הבנת רבינו בדברי הרא"ש גבי שליח בעדים דאם ביטל ונאנס חייב באחריותו דא"כ לפ"ז גבי הרשאה איכא למימר דס"ל להרא"ש דאם ביטלו ונאנס אינו חייב באחריותו כיון דלא ידע דביטלו אבל אה"נ דאם ביטלו מבוטל וכרב יהודאי אבל למאי דפרישית דהאמת הוא דלגבי שליח בעדים נמי אינו חייב באחריותו להרא"ש א"כ בע"כ דגבי הרשאה אם ביטלו אינו מבוטל כלל להרא"ש דלא כרב יהודאי ודוק: ומ"ש ב"י בשם הרא"ש בתשובה כלל ס"ב דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים יש לתמוה דהלא מפורש בדבריו סימן ד' שהשאלה היתה על מי שעשה מורשה בהרשאה וחזר והרשה לאחר והתנה באחרונה שלא תתבטל ההרשאה הראשונה באיזה מהם יגבו או בשניהם והשיב דאף ע"פ שצריך לכתוב זיל דון וכו' וכבר נתנה להראשון קמ"ל דשליח שוויה ויכול להרשות כמה שלוחים עכ"ל ולא הזכיר בדבריו היכא דביטל השליחות ולעולם ס"ל דאינו יכול לבטל השליחות: ומ"ש ואם מת המרשה וכו' להאי פי' בבא בהרשאה בלא אג"ק כתב בתשובה שנתבטלה השליחות אבל באג"ק כבר זכה בו והוא שלו דאפילו אם מת המשלח לא זכי בו יורשיו ולכתחלה יתן הממון לשליח ואצ"ל דאם לא ידע דמית ונתן הממון ונאנס דפטור על זה כתב בתשובה מיהו קשה דמנ"ל הא דמעובדא דר' אבהו בפ' הגוזל קמא לא שמעי' אלא לענין אחריות הדרך אם נתן ונאנס דפטור הלוה אפילו אם מת כאילו בא ליד המלוה מחיים אבל ליתנו לכתחלה אחר שמת ליד השליח מנ"ל והכי משמע מל' הרא"ש בפרק הגוזל קמא שכתב אלא ניחא ליה לאתויי תקנתא מעלייתא דאפילו מת המשלח יפטר הנפקד אלמא דוקא לענין שיהא הנפקד פטור אם נתן ונאנס ביד השליח אבל לכתחלה לא ועיינתי בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סימן א' כתוב שם להדיא כדפרישית וז"ל יראה כיון שמת המרשה בטלה השליחות ואין המורשה יכול להוציא מיד לוי כלום דכיון שמת פקע כח המרשה ונפל הממון לפני היורשים והא דאמר בפרק הגוזל קמא ר' אבהו מסיק זוזי וכו' עד אלא זיל וניקנינהו לך אג"ק אלמא היכא דקני ליה אג"ק לא חיישינן אם מת היינו לענין אחריות הדרך אם נאנס וכו' אבל היכא דמית ודאי בטלה השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים וכו' עכ"ל אלמא להדיא דנשאל היה ע"ד הרשאה שכתוב בה אג"ק כמנהג שלנו והשיב דלא מהני אג"ק אלא לענין אונסין אם כבר נתן ולא ידע שמת אבל לכתחלה לא יתן הממון אלא ליד היורשין אכן בנוסחאות אחרות כתובה תשובה זו בסגנון אחר דלא כתוב בה והא דאמרינן בפרק גוזל בלשון קושיא אלא דאמרינן בפ' הגוזל וכו' וראיה הביא לפסק שלו מדאמר דבעינן אג"ק לענין אחריות הדרך אם נאנס אלמא דבלא אג"ק היכא דמית ודאי בטלה השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשין וכן העתיק ב"י לשון תשובה זו ולפ"ז אין חילוק בין דיעבד לכתחלה אלא בין אג"ק להרשאה בלא אג"ק והרא"ש לא השיב אלא על הרשאה שלא היה כתוב בה אג"ק וכך מצאתי בתשובות הנדפסות שנת שס"ז שכתוב בה להדיא אבל בדלא אקנוה ליה באגב היכא דמית ודאי בטל השליחות ולא יתן הממון אלא ליד היורשים ונוסח זה היא נוסחת רבינו ולכך הביא ראיה מתוך התשובה ולא ממ"ש בפסקיו דלא משמע מדבריו שם אלא דבאגב קרקע נפטר הנפקד מהאונסים אבל אפשר דלכתחילה לא יתן לשליח וכדפרישית אבל בתשובתו מבואר דבאג"ק אפילו לכתחילה יתן ליד השליח ולא ליורשין דלא כתב דיתן ליורשין אלא בהרשאה בלא אג"ק ובזה התיישבה הגהת מהר"ם איסרלש שכתב אהיכא שכתב בהרשאה אג"ק דכשידוע שמת לא יתנו לשליח ע"ש סעיף א' והיינו ע"פ נוסחא הראשונה בתשובת הרא"ש וכך ראיתי בס' דרכי משה שהעתיק נוסחא זו לפסק הלכה והיא מכוונת עם מאי דמשמע מפסקיו ודלא כמ"ש רבינו:

והרמ"ה כתב וכו' נראה דקאי למאי דסמיך ליה בדכתב בהרשאה אג"ק וטעמו דמשמע בעובדא דר' אבא דדוקא לענין דיעבד אם כבר נתן ונאנס מועיל אג"ק דפטור אבל לא לכתחילה וכדפרישית ולפ"ז צ"ל דגם הראב"ד לא כתב דבמת לא נתבטלה ההרשאה אלא היכא דלא ידע שמת ונתן הממון ונאנס התם הוא דפטור אבל בידע דמת לא יתן ליד השליח אלא ליד היורשין וכדברי הרמ"ה והיינו נמי בהרשאה דכתב בו אג"ק ולפ"ז צ"ל נמי דהא דס"ל להראב"ד שאילו היה חי היה יכול לבטלה היינו לומר דאפילו לא ידע ונאנס חייב הלוה באחריות הדרך והכי ס"ל להראב"ד בשליח בעדים דאם ביטל השליחות ולא ידע ונאנס דחייב באחריות הדרך כמ"ש רבינו משמו בתחילת סימן זה ופשיטא דה"ה נמי בבא בהרשאה דכיון דאם בטלו מבוטל א"כ כשנתן הממון והוא לא ידע ונאנס חייב דמ"ש הא מהא וכמ"ש בסמוך ראש סי' זה אלא דבמת ס"ל דבדלא ידע פטור כדפי' וקצת תימה דלהרא"ש ס"ל כשהיה חי אינו יכול לבטל ההרשאה אפי' לא כתב ביה אג"ק וכשמת נתבטלה כשאין בה אג"ק ולהרמ"ה ולהראב"ד כשהיה חי יכול לבטלה אפילו כשיש בה אג"ק וכשמת לא נתבטלה בדלא ידע וכ"ז דלא כפי' ב"י שהסכים לבסוף דמה שכתב רבינו בשם הרמ"ה והראב"ד חזר לענין ראשון בהרשאה בלא אגב קרקע ודו"ק:

המרשה את חבירו וכו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ועיין בב"י:

ומ"ש והרמ"ה כתב שא"צ להקנות לו בקנין אג"ק כו' נראה דקאי על מ"ש רבינו דאם לא כתב לו כלל ונתן ונאבד פטור ובא לומר דהרמ"ה נחלק על זה שהרי כתב שא"צ אג"ק וכו' אלמא דקנין מיהא צריך ובדכתב ליה זיל דון וכו' דאי לא כתב ליה כלל ונתן ונאבד חייב באחריותו דאל"כ הוה ליה לאשמועינן דלא בעי קנין וכתיבה כל עיקר אלא ודאי אג"ק הוא דלא צריך הא קנין כתיבה צריך:

תשובה לרב אלפס וכו' עד כיון שכתוב בה סב סב וזכי חדא מילתא היא משמע דלכתחילה צריך למיכתב ביה זכי וה"א בגמרא ובאלפסי ובאשר"י פ' מרובה והרמב"ם רפ"ג דה' שלוחין אלא דכתב הרמב"ם דכיוצא בעניינים אלו אלמא דלאו דוקא לשון זה וכך נהגו עתה שלא לכתוב אלא דון ואפיק לנפשך וכמ"ש רבינו והב"י הביא תשובת הרשב"א דבלישנא אחרינא נמי דמשתמע מיניה דמקני ליה מהני ושפיר דמי:

וכתב הר"א דוקא שליש וכו' נראה דה"ט דבהקנה לו שליש או רביע אם לא ידון עמו על הכל לא יהא נודע שלישו או רביעו הלכך צריך לדון עמו על הכל ומה שיתחייב ע"פ הדין יטול לעצמו שלישו או רביעו אבל אי כתב ליה ק' דינרין לא נפקא לן מידי בדידעינן כמה יתחייב לו שהרי בין ברב בין במעט הקנה לו ק' דינרין בלבד:

שאלה קרקע שאינה עושה פירות פירוש עתה בשעה שהגבו לו קרקע זו לא היה עליה פירות ומש"ה היה רוצה לבטל השומא באומרו שהיה צריך הרשאה כיון שגבה קרקע שאין בה פירות הו"ל כאילו היה דן אקרקע שאין בה פירות אבל אין פי' ארץ גזירה שאין עושה פירות לעולם דא"כ אין הב"ח נוטל הימנו כדלעיל סוף סימן ק"ח: ומ"ש הרי המעות וכו' נראה דדעת הרא"ש היא דדוקא בשהיה דן על הקרקע שאין בה פירות צריך הרשאה אבל כשהיה החוב במעות והמעות שבשטר עומדין לפירות וריוח כל שעה ושעה חשוב כאילו היה דן על הקרקע שיש בה פירות ואעפ"י ששמו לו קרקע שאין בה פירות מ"מ כיון שהיה דן עמו על החוב שהיה במעות שעומדין לפירות וגם עתה יכול למכור קרקע זו וליקח דבר שעושה פירות חזרו המעות לאיתנם הראשון שהיו עומדין ליהנות מפירותיהן משא"כ כשהיה הדין מתחלה אקרקע שאין בה פירות דאעפ"י שיכול ליקח בהן דבר שעושה פירות צריך הרשאה דתרתי בעי וס"ל לרבינו דרבינו האי חולק על זה דמדכתב בסוף דבריו אף על גב דכל דבר ראוי לימכר וכו' משמע דאפי' כשהיה דן על שאר מטלטלין שראוי למכור מיד בכל מקום וליקח בהם קרקע שיש בה פירות אפ"ה צריך הרשאה ה"ה כשהיה דן על החוב שבמעות דמה לי מעות מה לי שאר דבר דדוקא קרקע שיש בה פירות בעינן ולא שאר דבר מיהו יש לדחות דשמא במעות מודה רבינו האי להרא"ש ועיין בתרומת הדשן סימן שי"ב:

שני שותפין וכו' בפ' מי שהיה נשוי אמר רב הונא הני תרי אחי ותרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד ואזיל חד מינייהו בהדי' לדינא לא מצי אידך למימר ליה לאו ב"ד דידי את אלא שליחותיה קעביד ולא אמרן אלא דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא איבעי ליה למיתי ודברי רבי' הם ע"פ פירוש רש"י והרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין והרא"ש לשם אבל הסמ"ג בעשה פ"ב (דף קס"ט ע"א) כתב וז"ל א"ר הונא ב' אחין או ב' שותפין שיש להם דין עם אחד מבני העיר והלך אחד מהם והלך הנשאר לדין מעשיו קיימין כאילו עשאו שליח אבל אם ישנו בעיר צריכים לבא שניהם עכ"ל. ונראה דקמפרש הא דקאמר לא מצי אידך וכו' הכי פירושו לא מצי הנתבע למימר לאו ב"ד דידי את לחודך אלא נמתין עד שיבא חבירך ויתבעני עמך אלא אמרינן דשליחותא דחבריה קא עביד השתא בתביעתו וקאמר עלה ולא אמרן וכו' פי' הא דאמרן דלא מצי הנתבע למימר הכי אינו אלא בדליתיה לחבריה התובע במתא אבל איתיה במתא צריך ליה למיתי דמצי הנתבע למימר לההיא שותף דקא תבע ליה חברך לא יעיז כ"כ כנגדי בטענות שקרים ועל כן לא אשיב לך עד שיבא חבירך ואעפ"י דרש"י וכל שאר הפוסקים לא פירשו כך מכל מקום הדין ודאי דין אמת ולא מצינו חולק על הדין אלא נחלקו בפי' הלכה בלבד וכל הפירושים עולים אליבא דהלכתא גם תחילת דברי רבינו שכתב יכול אחד מהם לתבוע הכל ואין יכול לומר זה לאו ב"ד דידי את דודאי שלוחו הוא הוא על פי פירוש ספר המצות וזה גם הרמב"ם כתב כן כי רש"י והרא"ש לא פירשו כך ועיין לקמן בסי' קע"ו סעיף ל"א: כתב ב"י סעיף י"ב הא דקי"ל שליח שווייה ה"מ בשלא הקנה לו אגב קרקע אבל כתב בהרשאה שהקנה לו אג"ק שלו הוא לגמרי והוא שלא תהא מלוה שאינה נקנית באגב עכ"ל ולא נהירא שהרי הרא"ש כתב אסתם הרשאה דלית בה אג"ק דהוי כאילו נתנה לו במתנה ואפ"ה אסיקנא דשליח שוייה אלמא דאומדנא דדעתא הוא דלא שוייה כי אם שליח ולא הקנה לו קנין גמור והלכך אפי' כתב לו אג"ק נמי שליח שווייה והכי מוכח בתשובת הרא"ש כלל ס"ב סי' א' לפי נוסחא דגריס בה והא דאמרי' כו' בלשון קושיא אכן דעת רבינו היא כמ"ש ב"י עיין במ"ש למעלה סוף סעיף ו':

כתב מהרא"י ז"ל סימן רי"ז בפסקיו על מה שנוהגים שאחד תובע את חבירו בשביל אחר אע"פ שאין לו הרשאה כלל ולא עדים שעשאו שליח רק שאומר שרוצה להתערב על ההרשאה וכופין ע"י כך הנתבע לעמוד עמו לדין נראה דאם רואין הב"ד דזכות הוא למפקיד או למלוה מה שזה רוצה לעשות בגינו יש לדון כך ודין תורה הוא שהרי זכין לאדם שלא בפניו אבל אם ב"ד רואין שאין זה הרוצה להיות מורשה מכוין לטובת המלוה או המפקיד אין דבריו כלום ואין לדיין כזו אלא מה שעיניו רואות.

וכן משמע מהמרדכי ריש מרובה וכתבתיו בסמוך וכתב מהרי"ו בתשובה דלא נתבטלה ההרשאה אע"פ שמת המרשה היינו דוקא שנתן לו הרשאה על איש נכרי אבל אם נתן לו הרשאה לדון עם יורש שלו כשמת נתבטלה ההרשאה אע"פ שהמרשה היה חייב למורשה. וכבר נתבאר לעיל ומתשובת הרא"ש דכל שידוע שמת אין ליתנו למורשה אפילו באיש אחר שאינו יורש:

ולא משמע כן במרדכי ריש מרובה אלא דמ"מ צריך להשיב לו ולא כתבינן זיל דון וכו' אלא לענין שאם מת המרשה לא נתבטלה ההרשאה וע"ש:

וכ"כ המרדכי ריש מרובה וכ"נ דברי הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ומ"מ כתב בהגהת מרדכי דב"ק ד' נ"ד דנוהגים להקנות בהרשאה באגב קרקע כתב המרדכי פרק מרובה ע"ד וז"ל בתיקון שטרות שעל שטר הרשאה כתוב בו זמן וכתב ר"ש דא"צ דאין לחוש בזו אם הוא מוקדם או מאוחר וכן מה שכותבין ברעות נפשא בדלא אניסנא א"צ דכל היכא דלא שייך מסירת מודעה א"צ לכתוב כן וכ"כ גאון עכ"ל וכן הוא בהגהות דשבועות ד' ש"ס וע"ש ובפרק מרובה במרדכי כל נוסח ההרשאה.

וכתב בהגהות מרדכי דשבועות ע"ג על אחד שהרשה בפירוש ליקח לו מטלטלים מיד נפקד ואח"כ בא המפקיד ותבע מן הנפקד מטלטליו והשיב דכבר נתנן למורשה שלו אלא שחזר והשכינן לידו ופסק שם דצריך להחזירם דאין המורשה רק שליח ואין בידו להשכינן ולכן צריך להחזירן בחנם וע"ש:

ואין דבריו נראין דטעמא דשליח שויה לאו משום שלאו דרך הקנאה הוא אלא דאומדן דעתא הוא מאחר שכותב לו בדרך הרשאה דלא שוייה רק שליח ולכן אין לחלק בין אם כתב לו אגב בין אם לא כתב וכן מוכרח בהדיא בדברי הרא"ש בתשובה כלל ס"ב וכתבתי דבריו למעלה.

אע"פ שלוה ששלח למלוה חובו בצוויו ע"י שלוחו ונאבד פטור כו' פי' כמש"ר בר"ס שלפני זה והוא ממשנה וגמרא כמ"ש שם וקמ"ל כאן דמ"מ אם ירצה הלוה לא ישלחנו לו ע"י שלוחו ומסיק וקאמר דאפילו עשאו שליח בעדים דליכא חששא שמא יכפור המלוה בהשליחות מ"מ איכא חששא אחרינא דשמא יבטל השליחות כו' והא דכ"ר אפילו יש עדים שעשאו שליח להביאו לו דבזה יש פלוגתא דרבה ורב חסדא אי מהני שליחות בזה כיון דלא עשאו שליח שפירש לשלחו על ידו וכמ"ש שם ולא כתב (הכותב) [רבותא] דאפי' עשאו שליח בעדים וא"ל ללוה או כתב לו לשלחו על ידו דאפ"ה אם ירצה לא ישלחנו מחשש ביטול השליחות משום דרבינו אגמרא דפרק הגוזל קמא קאי ושם לא נזכר שליחות בעדים כ"א בעשאו שליח להביאן וכמ"ש לעיל בסימן קכ"א וגם הרי"ף גם הרא"ש כתבו האי דינא אשליחות שעשאו בעדים מה"ט וכמ"ש לשונם בדרישה עיין שם. וגם אין נ"מ לדינא דמאחר דקי"ל כרב חסדא שוין הן וק"ל:

וטעמא משום שיש לו לחוש כו' כתבתי בדרישה שדברים הללו כתב הרא"ש בפרק הגוזל קמא ולא הזכיר שם אלא חשש ביטול ולא חשש מיתה וכתבתי דנ"ל דה"ט משום דבסתם בני אדם לא חיישינן למיתה כ"א בזקן או חולה ושלא כ"ר חשש מיתה אלא לרווחא דמלתא ואגב חשש ביטול שליחות נקטו ונ"מ להיכא דהמה זקן או חולה ע"ש שהארכתי בוה בטוב טעם וראיה. מיהו כל זה קצת דוחק כי אין מדרך רבי' לסתום אלא לפרש. לכן נ"ל דרבינו ס"ל דאע"ג דלדינא לא חיישינן לה כלל כמו דלא חששו לה בדין גיטין כמ"ש בדרישה מ"מ אם יחוש הלוה או הנפקד לנפשו אין מכריחין אותו שלא יחוש ויתן (וכמ"ן הר"ן כתבתי לשונו בדרישה) והמשך לשון רבינו נראה דהכי הוא מתחיל וכתב כיון דיש חשש לביטול השליחות ומיתה לפיכך עצה טובה להלוה שלא יתנו להשליח אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין הממון שיש ביד פ' ותו ליכא למיחש למידי ולא כ"ר מתחילה אופן הקנין שיקנה לו בו ואיך יכתוב בהרשאה משום דז"א ברור וכדמסיק אלא כתב עליו מיד ע"כ כתב א"א הרא"ש כיון שהרשה וכתב זיל ודון כו' ור"ל ע"כ לתקן הני חששות כתב הרא"ש שיכתוב לו הרשאה וכיון שהרשה כו' ומשמעות לשונו הוא דבהא סגי אפילו בלא הקנאת אגב קרקע ואפילו מת לא נתבטל במותו וז"ש בס"ו ואם מת המרשה כו' דהיה נראה לפי סברת א"א הרא"ש כו' ומסיק ע"ז וכתב אבל בתשובה לא כ"כ וממילא צ"ל דס"ל להרא"ש דצריך להקנות אגב קרקע ולכתוב לו כן בהרשאה וכדמסיק וע"ז מסיק וכתב אבל הרמ"ה והראב"ד ס"ל כסברתו הראשונה וממילא אין צריך לכתוב אג"ק וזהו נמי שסיים רבינו וכתב אח"כ דין הרשאה וכתב עליו והרמ"ה כתב דא"צ להקנות לו אגב קרקע וכתב והרמ"ה כתב בל' פלוגתא משום דלהרא"ש הנ"ל צריך למכתב אג"ק כדי לבטל חשש מיתה משא"כ להרמ"ה דלטעמיה אזיל וכמ"ש שם לפני זה (וראיה לדברי דבש"ע ס"א כתב ז"ל אם ירצה לא ישלחנו לו עד שיבוא בהרשאה מפני חשש מיתה וסיים אא"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין אג"ק כו' הרי דפי' הרשאה שהזכיר ברישא שיקנה לו ג"כ אג"ק) ואין להקשות לדעת הסוברים דהמיתה אינה מבטלת את הרשאה א"כ למה הצריך רבא לרב ספרא שיקנה ליה רבי אבא הממון אג"ק כדאיתא שם בפרק הגוזל דהא כתב המרדכי בפרק מרובה כתבתי לשונו בדרישה דבימים ההם עדיין לא הוי מקני בהרשאה מש"ה הוצרכו להאי תיקון עד דאתו נהרדעי ותקנו הרשאה וכתב שם המרדכי ג"כ דאין המיתה מבטלת ההרשאה ע"ש אלא דלפ"ז קשה למה לא הזכיר הרא"ש שם ג"כ חשש מיתה ואפשר דחדא מינייהו נקט אבל לפי הדרך הראשון יתיישב יותר וכמ"ש בדרישה בטוב טעם: ומש"ר וטעמא שמא ביטל השליחות פי' כדין ביטול דהיינו בפני עדים כמ"ש הרא"ש ועד"ר מיהו יש לומר דלא כתב הרא"ש דבעינן שיבטלנו בפני עדים אלא כשעשאו שליח בעדים אבל כשעשאו שליח בלא עדים גם הביטול א"צ עדים: ומש"ר שאם מת או ביטל דקדק רבינו בלשונו דמתחילה לענין חששא הקדים ביטול ור"ל ל"מ דחיישינן לביטול אלא אפילו למיתה חיישינן ואח"כ כתב איפכא משום דבאם אמת הוא שמת או ביטל אז סברא הוא יותר דנתבטל במיתה מבביטול וק"ל: ובה"ע כתב כו' שאפילו בטל כו' והא דהצריכו להרשאה אליביה אינו אלא משום חשש מיתה ב"י ועד"ר. וכ"כ א"א כו' ר"ל שהוא מזכיר הך חששא דשמא ביטל כתבתי לשונו בדרישה ש"מ דלא ס"ל כב"ה:

לפיכך עצה טובה כו' והשתא ליכא למיחש כבר כתבתי פירושו בכלל דברי הנ"ל בשני הדרכים ולשניהם ליכא למיחש למיתה אלא דלפי דרך הראשון לא הול"ל ליכא למיחש אלא הוה ל"ל תו לא חיישינן ולדרך השני א"ש וק"ל:

ע"כ כתב א"א כו' בפרק הגוזל כ"כ והעתקתי לשונו בדרישה ופירושו והמשך לשונו דרבינו כתבתי לעיל בסמוך: ומ"ש זיל דון ואפיק כו' ולא כתב וזכה ולא סב עד"ר: ומ"ש אע"ג דקיי"ל שליח שוויה שם בב"ק דף ע' קאמר כיון דכתבין ליה כל מה דמתעני לך מדינא עלי הדר שליח שוויה ומסיק הרא"ש וכתב שאפילו להרמב"ם והרי"ף דכתבי דמצי מבטל מ"מ צ"ל דס"ל דמהני ההרשאה לענין שאם ביטל שלא בידיעת המורשה ודן או שלא בידיעת הנתבע ונתן דאל"כ מאי אהנו חכמים בתקנתן שתקנו ההרשאה כדי שלא יהא נפסד הלוה או הנפקד בנתינתו הממון ליד השליח וכמ"ש הרא"ש שם על דברי הרי"ף וכמ"ש בדרישה וק"ל. ודברי הרמב"ם הם בפי"ג דשליחות דין ח' ודברי הרי"ף בפרק מרובה ע"ש:

ומ"ש ואפילו לפי דבריהם כתב א"א הרא"ש ז"ל כו' שם בפרק מרובה כתב ז"ל ומתוך הל' [פי' מ"ש הרי"ף בשם ר"י גאון] משמע כיון דקיי"ל שליח שווייה מצי לבטולי שליחותיה ולומר אין רצוני שתהיה שלוחי אבל אם שותפא שווייה לא מצי לבטולי אבל בטל ההרשאה בלי ידיעת המורשה והלך וטען עם המחזיק בנכסים ונתחייב בדין לא מצי המרשה למימר כבר בטלתי שליחותיה כו' וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור עכ"ל ומדכתב הרא"ש סתם וכן אם נתן לו הממון ונאנס פטור משמע דהאי וכן דומיא דבבא ראשונה דטען עם המחזיק קאמר ממילא ידע המורשה בהביטול אף ע"ג דלא ידע המחזיק הנתבע אם נאנסו ההפסד הוא לנתבע וא"כ ע"כ צ"ל דרבינו דכתב דברי הרא"ש והוסיף בפירושו וכתב ז"ל ובלבד שלא ידע שביטל השליחות אבל אם ידע שביטל השליחות ונתן לו ונאנס חייב (ונ"ל) [ולשון] דידע ונתן משמע דמצריך שהמחזיק ידע ע"כ ל"ד קאמר דא"כ מנ"ל הא לכתוב בשמו כ"כ בפשיטות כיון דהרא"ש כתב לשון וכן אם נתן כו' אלא דכתב אורחא דמילתא דכל שהמורשה יודע שביטל המרשה שליחותו אינו הולך לקבל מהמחזיק כלום וחדא באידך תליא ואם אירע שידע והלך (הן) [ודן] או קיבל ונאבדו המעות ההפסד הוא להלוה תדע דהא הרי"ף ור"י גאון דייקי ממאי דקיי"ל שליח שווייה דמצי לבטל ליה א"כ מסתברא לומר דבכל ענין היה בטל אלא דהרא"ש כתב דמסתבר דהיינו דוקא דבידע המורשה דאל"כ הרשאה מאי אהני לדידהו ומנ"ל להרא"ש להוסיף על המודה ולומר דתליא בידיעת המחזיק הנתבע וק"ל ודלא כב"י שכתב בפשיטות דבאם נתן לו המעות תליא בידיעת הנתבע ובדן עמו נסתפק אי תלי ג"כ בידיעת הנתבע ומסיק דנראה לו יותר דבדן תליא בידיעת המורשה ע"ש בב"י והנראה בעיני כתבתי דשניהן שווין הן ותלוין הן בידיעת המורשה ועיין בסימן קכ"ג ס"ח שכ"ר ואם ידע הנתבע כו' ולכאורה הוא סתירה לדברי אבל הוכחתי בפרישה ודרישה דע"א הוא ולק"מ ע"ש: וכן כתב הרמב"ם הך בבא בתרייתא כתב הרמב"ם בפ"ג דשלוחין הנ"ל אבל רישא דמילתא חידש הרא"ש דהו"א דדוקא בהאי דינא דסיפא דכבר נתן הלוה או הנפקד מה שהיה בידו לשלוחו בכה"ג דוקא פטור מליתן שנית משא"כ בדינא דרישא דזכה בדין ולא הוציא מתחת ידו שום דבר הו"א דצריך לחזור ולדון עמו וקמ"ל הרא"ש בפי' דבריהן דלא. כן נ"ל לפרש דברי רבינו ולא נצטרך לומר דמש"ר ואפילו לדבריהם דקאי אדברי ר"י גאון והרי"ף לחוד ולא אהרמב"ם ולומר דהרמב"ם א"צ פי' והא ראיה גם הרא"ש לא הזכיר דברי הרמב"ם שם דא"כ דברי הרמב"ם דכ"ר תחילה הו"ל לכתבו בסוף לאחר שכתב פי' הרא"ש וחילוקו הו"ל לסיים ולכתוב שכן חילק הרמב"ם וגם לא היה למכתב תחילה סתם בשם הרמב"ם שכ' שיכול להרשות לאחר מאחר שמתחילה איירי מביטול השליחות והרמב"ם חילק ביניהם אלא ודאי מוכרח כמ"ש משום דהרמב"ם לא פירש דבריו לחלק בהיכא שטען המורשה עם המחזיק ונתחייב וס"ל לרבינו שכמו שהרא"ש פי' כן לדברי ר"י והרי"ף כן יתפרשו ג"כ דברי הרמב"ם וק"ל:

ואם מת כו' היה נראה לפי סברת א"א הרא"ש ז"ל שאינו פי' אבל הוא כתב בתשובה כו' ע"ש בתשובה ריש כלל ס"ב ותמצא דפשוטה של אותה תשובה איירי דידע המחזיק מהמיתה ומדמייתי רבינו מינה ראיה דס"ל להרא"ש דהמיתה מבטלת ההרשאה ש"מ דמה שהיה נראה לרבינו לומר לסברת הרא"ש דמיתה אינה מבטלת היינו אפילו בידע ודומיא דביטול שכ"ר לפני זה בשם הרא"ש ואף שמוכח באותה תשובה דהמיתה מבטלת ההרשאה אף בשלא ידע המחזיק שהנותן מת בשעה שנתן וכמ"ש בדרישה מ"מ פשוטה של התשובה קאי אכשידע ומש"ה כ"ר דלסברת הרא"ש היה נראה לומר כן ור"ל לאפוקי לסברת הרי"ף והרמב"ם אף לפי מה שפירשהו הרא"ש דסבירא ליה דלא מצי לבטל כשלא ידע מ"מ כיון דמצי לבטל כשידע מסתבר ג"כ לומר דהמיתה מבטלת אפילו כשלא ידע ומש"ה סתם רבינו ולא חילק בין ידע ללא ידע משום דבכל ענין איירי ודוק:

אבל אם הקנה כו' כך מוכח בגמרא דפרק הגוזל מעובדא דרב ספרא עם רבא וכתבתיהו בר"ס זה בדרישה וכ"כ ג"כ שם בתשובה והרא"ש בפרק מרובה כתב בשם ר"ת דההיא עובדא דר"ס דמהני לה אג"ק מיירי אפילו בהלואה אע"ג דקיי"ל דאין אדם יכול להקנות הלואתו לאחרים אפילו אג"ק שאני הכא כיון שיכול להרשות שהרי קיי"ל שליח שוויה נהי שאינו יכול ליתן הלואתו במתנה לאחרים שליח מצי לשווייה ועוד תקנה עשו כן שיהיה לענין שליחות כאילו היה הוא עצמו קונה קנין גמור עכ"ל. ומה"נ סתם רבינו כאן משום דמיירי נמי בכל ענין ועיין לעיל סימן קכ"ג: והרמ"ה כתב כו' מדסיים הרמ"ה וכתב כל זמן שאינו מבטלו ש"מ דמיירי בשלא הקנה לו אג"ק דא"כ לא מצי לבטל לכ"ע נמצא דפליג עם הרא"ש בתרתי דהרמ"ה ס"ל דאפילו בלא הקנה לו אג"ק המיתה אינה מבטלת ההרשאה כשלא ידע ואם בטלו מצי לבטל והרא"ש ס"ל דלא מצי מבטל אפילו כשידע והמיתה מבטלת אפילו כשלא ידע. וגם פליג עם סברת רבינו בתרתי דהיה נראה לו לומר לסברת הרא"ש שמיתה וביטול שווים הן ושניהם לא מהני ליה לבטל ההרשאה ואפילו כשידע וכמ"ש והרמ"ה ס"ל דבשניהן מבטלת ההרשאה כשידע וכן מוכח מדברי הראב"ד דמיירי דס"ל כהרמ"ה ומש"ה כ"ר דבריהם בלשון פלוגתא אמ"ש לפני זה וצ"ע לעיל בס"ב כתב ז"ל והראב"ד כתב כסברא ראשונה דר"ל דבלא הרשאה מצי לבטל וע"ק דלפני זה כ"ר בשם הרמב"ם והרי"ף דס"ל דמצי מבטלי למה לא כתב כן ג"כ בשם הרמ"ה והראב"ד וי"ל דמ"ש כל זמן שלא ביטל נוכל לומר דר"ל הא בטלו יש בו פלוגתא למר כדאית ליה [ולמר כדא"ל] וכן מ"ש הראב"ד היה יכול לבטל ר"ל למאן דס"ל הכי וק"ל כן נראה לי ביאור הדברים אחרי הדקדוה ועד"ר שם ביארתי בס"ד דברי ב"י מה היה כוונתו בביאור דברי רבינו במה שהביא לדברי הרמ"ה והראב"ד ע"ש ודוק וע' בבעה"ת דכתב ג"כ דעה אחת דמיתה אינה מבטלת הרשאה אפילו בלא אג"ק:

המרשה כו' להוציא את שלו כו' כ"כ הרמב"ם פ"ג מהלכות שלוחין ומשום דרבינו איירי עד הנה בדין שליחות ששולח להלוה או להנפקד לקבל ממנו שאיירי ממנו הגמרא והפוסקים בפרק הגוזל ועכשיו בא לכתוב דין הרשאה שאחד שולח לתבוע למי שיש לו חילוקים עמו בממונו וממנו איירי נהרדעי בפרק מרובה מש"ה התחיל לכתוב מחדש דין המרשה לחבירו כו' וק"ל: ומ"ש צריך ליקח לו בקנין כו' עיין בב"י מ"ש דזה הקנין מיירי בק"ס ומש"ר והרמ"ה כתב כו' בלשון פלוגתא לא דק בלישניה דהא לפרש בא ולא לפלוגתא עכ"ל ב"י ולעד"נ דשפיר דייק רבינו וכתבו בלשון פלוגתא משום דס"ל כיון דחיישינן למיתה והמיתה מבטלת ההרשאה אפילו לא ידע שמת לדעת הרא"ש א"כ ודאי צריכין להקנות לו באג"ק ומש"ה כ"ר אבל הרמ"ה כתב כו' דא"צ לזה דהרמ"ה לטעמיה הנ"ל אזיל דס"ל דאין המיתה מבטלת ההרשאה כשלא ידע ואי ידע לא יתן לו וק"ל: וצריך לכתוב לו זיל דון וזכי כו' עד"ר לענין זכי דלא גרע משליח הנעשה בעדים אף ע"ג דגבי שליח הנעשה בעדים אמרינן בגמרא דמש"ה מהני דמדטרח לאוקמי בעדים כו' כמ"ש ר"ס קכ"א ה"נ מיירי דהקנה לו בקנין לפני עדים שהרשהו אלא שלא כתב ליה זיל דון כו' ובלה"נ לק"מ דלא צריכין לטעמא דמדטרח אלא כשלא עשאו שליח ממש אלא להביא וכמ"ש שם משא"כ הכא דכתב לו לשלחו ע"י ובכה"ג אפי' לא עשאו שליח בעדים נמי פטור וכמ"ש שם אלא שרבינו קאי אלשון הגמרא שנזכר שם הפטור בשליח בעדים וכנ"ל מש"ה נקטינהו וק"ל:

כיון דלאו לאקנויי גופא דממונא כו' כלומר דאילו לאקנויי בא ודאי היה צריך להקנות לו אגב קרקע כדינא ולא היה בידו כח לבטלו בפניו או להודיע וק"ל וכבר כתבתי גם כן זה בר"ס זה בכלל הדברים:

תשובה לרי"ף כו' מכאן ועד סעיף י"ב כתבה הבעה"ח בשער החמשים: ומ"ש בהשאלה דלא כתב בה דון וזכי כלומר לא דון ולא זכי הוה כתוב ביה. והשיב כיון דכתב בה סב סב וזכי חדא כו' כצ"ל ב' פעמים סב: אבל משום דבר האחר כו' כצ"ל האחר בה"א וברי"ש. שהם שאלו על שני לשונות והשיב שעל האחד אין לחוש ועל השני היה לחוש אלא שמצא לישנא אחרינא דכוותיה:

ואע"פ שכתב כו' אפ"ה אינו אלא שליח בפרק מרובה (בבא קמא דף ע') פלוגתא דאמוראי ופסקינן הלכתא שליח שוויה ועד"ר בס"ה:

וכן כל מה שיוציא השליח כו' פי' וכן לענין זה הוו נמי שליח ועד"ר:

ואפילו לא הקנה המשלח אלא שליש ז"ל הגמרא שם דף ע' אמר אביי ואי כתב ביה למחצה לשליש ולרביע מגו דמשתעי למחצה משתעי דינא אכולה ע"ש וז"ל רש"י ואי כתב בה לשליש ולרביע דון וזכי לנפשך והמותר שלי מגו דאשתעי נתבע דינא בהדיה שליח אפלגא על כרחיה דלא מצי למימר לתו בע"ד דידי את משתעי אכולה ע"כ: וכתב הר"ר אברהם דוקא שליש או רביע כו' כ"כ הראב"ד בהשגות בפ"ג מהלכות שלוחין וי"מ דה"ט דבהרשאה על שליש מיירי דא"ל כל מה שתוציא טול ממנו שליש והרי אם יגבה הרבה יתרבה שליש שלו אך ק' שהרי מדסיים הראב"ד ע"ז וכתב אבל אם כתב לו ק' דינרים ממה שיש ביד פ' יהא שלך אינו דן כו' ש"מ דבכה"ג בשליש אפי' כתב לו שליש מה שיש לי ביד פלוני יהא שלך ג"כ דן על הכל אע"ג דלא הקנה לו שליש ממה שיוציא ודוחק לומר דאורחא דמלתא נקט דכשמקנה לו שליש אינו מקנה לו אלא שליש ממה שיוציא לכן נ"ל דה"ט דבשם שליש או רביע נכללו ג"כ שאר החלקים ואע"פ שאינו מקנן לו מ"מ שתפו עמו בהן ולא שייך למימר בהמותר לאו בעל דברים דידי את משא"כ כשלא הקנה לו אלא ק' ממה שיש לו בידו וק"ל:

הבעל שבא לדון בס"פ השולח ועד"ר: ואם יש פירות כו' אינו ר"ל שצריכין להיות לו עתה פירות בשעת תביעה אלא כשראוי להיות לו ממנו פירות בשנה זו או לכשימכור ראוי לו להיות מהדמים לדעת הרא"ש דבסמוך ולאפוקי אם הוא מודה להנתבע בפירות כגון שאומר הקרקע ניתן לשניכם לך הפירות על ג' ד' שנים ולאשתי הגוף או איפכא דאז אין דן עמו כלל אפירות וכן פרש"י ועד"ר:

שאלה לא"א הרא"ש ז"ל בריש כלל ל"ה כ"כ: ורצה כו' כי אין כו' ר"ל מה"ט אומר שאין אשתו מסכמת למה שעשה: היו עומדים המעות פירוש שבשטר היה כתוב שחייב לה מעות ובמעות יכול ליהנות מיד: אבל רב האי כו' עד אלא כשיש בקרקע עצמו פירות גם זה נראה דר"ל כשהקרקע ראויה ליהנות מפירותיה כמות שהיא דהיינו כשיגדלו ולא כשאינה ראויה ליהנות ממנה אא"כ ימכרנה וכדמסיק ועד"ר: אף ע"ג דכל דבר וכו' גם זה מדברי רב האי הוא ומש"ה כ"ר דרב האי פליג אסברת הרא"ש וק"ל: והכי מסתברא עד"ר:

שני שותפין כו' מימרא דרב הונא כתבתי לשונו בדרישה וכ"כ ב"י וכתב הב"י עוד ז"ל ובפרק שבועת הפקדון תניא וכחש בעמיתו פרט למכחש בא' מהשותפין ואוקימנא כגון דא"ל מתרווינן יזפת וא"ל אנא מחד יזפי דהו"ל כפירת דברים בעלמא וכתב הראב"ד דמכאן למדנו שאחד מהשותפין יכול לתבוע החוב עכ"ל ב"י. ולכאורה קשה הא פי' הראב"ד זה הביא הרא"ש בפ' שבועת הפקדון ע"ש וכתב שהרמב"ן דחה אותו ומשמע שם שהרא"ש ס"ל כהרמב"ן וכמ"ש לעיל ריש סימן ע"ז וצ"ל דאף דדחה אותו מלפרש כן הירושלמי דמביא שם אבל מ"מ הדין דין אמת הוא ונלמד מגמרא דילן דפ' שבועת הפקדון דיכול לתבוע כל חד מנהו הכל כשהוא בעיר וגם כשאינו בעיר עכ"פ יכול לדון עמו על חלקו להרמב"ם ואף שאינו יכול להוציא מידו בלא דעת חבירו כשאינו בעיר (גם בבעה"ת בשער מ"ד סוף דין א' כתב שם תחלה דאינו יכול להוציא ואח"כ כתב דיכול לתבוע) ומיהו צ"ע בלשון הרא"ש שם ובפרק מי שהיה נשוי דהרא"ש עצמו דכתב דין זה רימז למ"ש בפרק שבועת הפקדון ע"ש וע"ל בר"ס ע"ז בדרישה וגם שם בסופו בדברי רבינו ובפרישה בס"י ודוק: לתבוע הכל ואי זכי צריך הנתבע לפרוע לזה הכל כיון שהשותף עמו בעיר וכדמסיק וכ"כ רבינו לעיל ס"ס ע"ז. ונראה דר"ל דיכול לתבוע הכל בלי הרשאה דשותפין א"צ הרשאה והא דסיים בטעמו דודאי שלוחו הוא ובשליח צריך הרשאה ה"ק כיון דודאי שלוחו הוא וכאילו שמענו מפי השני שרוצה בתביעתו מש"ה יכול לתבוע הכל כדין שותף וק"ל:

יצא חייב פי' שנתחייב התובע להנתבע קאמר וכמו שסיים וכתב ונ"מ שיורדים מיד לנכסיו כו' לפעמים יבוא כן שראובן תובע לשמעון ושמעון טוען תביעות נגדו עד שראובן נתחייב וכפול הוא דין זה לקמן בהלכות שותפין בסימן קע"ו ושם מקומו וכתבו רבינו כאן אגב רישא: וכתב הרא"ש מאי איכפת ליה כו' ועוד מצי האי כו' נראה דלאו חדא ועוד קאמר אלא הכל טעם אחד הוא כיון דאין להנתבע נ"מ בזה דכיון שהוא עצמו כאן וכל שיודע לטעון אח"כ נגד השני יטעון גם כן נגד זה התובע ראשון ואם יצא חייב ע"י זה ג"כ יצא חייב נגד השני משא"כ בשני תובעין דאין זה יודע מה שיש במחשבה של השני לטעון וכיון דאין נ"מ לנתבע ויש נ"מ בזה לתובע הזה שיבוא חבירו ויאמר מאן פלג לך מש"ה צריך לטעון עמו על הכל זהו נ"ל סברת הרא"ש וגם הרשב"א ס"ל כוותיה בתשובה הביאה הב"י וראיה לזה שהרי רבינו השיב על שני הטעמים בחדא וכתב וכי בשביל זכות התובע נכוף להמחזיק שידון עמו על הכל בדבר שיכול להפסיד כו' ור"ל דיש לו בזה צד פסידא דבאולי השני לא יהיה חריף לטעון כמו הראשון או שאר עניינים כיוצא בו וק"ל. והב"י כתב על דברי רבינו ז"ל דברי טעם הם וגם אעיקרא דדינא פירכא דא"צ לחלק עם שותפו דליכא למימר בהא מאן פליג לך דהא ליכא עדיפותא בהאי מנתא מהאי מנתא דלימא ליה הכי ע"כ ולכאורה קשה הא גם כאן שייך עדיפותא כגון שלא ימצא אח"כ לגבות חלקו או שיצטרך לגבות מטלטלים גרועים וצ"ל דס"ל להב"י דדוקא לתבוע הרשות בידו אבל אין בידו כח. ליטול אפילו חלקו כשאינו בעיר וכמש"ר בס"ס ע"ז וכיון דאינו מוציא מיד הנתבע כלום לא שייך עדיפותא ומ"מ יש ליישב דעת הרא"ש דה"ק שחבירו יאמר מה שזכית בדין בהחצי צריך אתה ליתן לי החצי אם לא אזכה גם אני בדין וק"ל.