בָּבָא מְצִיעָא ו׳ · ג׳

היו לפניו מאה צאן ואמר לו הרי גיזיהן של אלו עשויות עליך במאה של זהב מותר מליטרא כך וכך אסור אם יש לו מותר לגוז וליתן לו היו לפניו מאה כור אמר לו קמה זו עשויה עליך במאה של זהב מותר בכור כך וכך אסור ואם יש לו מותר לקצור וליתן לו. אומר אדם לחבירו הילך מאתים זוז על מה ששדך עושה ובלבד שלא יאמר לו מארבע בסלע מסאתים בסלע מלוה אדם את אריסיו מארבע בסלע מסאתים בסלע במה דברים אמורים בזמן שלא ירד לתוך שדהו אבל אם ירד לתוך שדהו הרי הוא ככל אדם פוסק אדם עם אריסיו לזרע להוצאה הרי זה אסור ולא עוד אלא אפילו זרע והוסיף בסאתים לא יוציאם לאמצע לתוך שדהו עד שיעשה עליו דמים פסק הימנו חטין ונתן לו שעורין שעורין ונתן לו חטין אסור לא יאמר לו הילך מנה וצא קח לך מן השוק אלא לוקח ונותן לו. אומר אדם לחבירו הלויני חבית אחת של יין עד שיבא בני או עד שאפתח את הדות היתה לו חבית בתוך הדות ונפתח הדות ונפלה ונשברה אע"פ שחייב באחריותה מותר והלל אוסר למה זה דומה לנותן מעות לחבירו ליתן לו פירות בגורן ונגנבו או אבדו חייב באחריותן אם פחתו או הותירו חייב להעמיד לו.

על ההלכה הזו

תוספתא בָּבָא מְצִיעָא ו׳ ג׳, מתוך מסכת בָּבָא מְצִיעָא שבסדר נזיקין. התוספתא היא אוסף ברייתות תנאיות המקביל למשנה ומרחיב אותה, בעברית מנוקדת.