עֲרָכִין ד׳ · ט׳

המקדיש שדה אחוזתו שלא בשעת היובל ביתו ומטלטלין בין בשעת היובל ובין שלא בשעת היובל כופין את הבעלים לפתוח ראשון אמר א' הרי שלי בעשרים וא' כופין את הבעלים ליתן עשרים ושש עשרים ושנים כופין את הבעלים ליתן עשרים ושבע בעשרים ושלש כופין את הבעלים ליתן עשרים ושמונה בעשרים וד' כופין את הבעלים ליתן עשרים ותשעה בעשרים וחמש כופין את הבעלים ליתן שלשים. פחות מכן אין כופין את הבעלים שאין כופין את הבעלים אלא כנגד חומש. רצו הבעלים לגאול הרשות בידן נותנין שלשים ואחד דינר ב"ש אומרים יש חומש לתוספת ובית הלל אומרים אין חומש לתוספת.

על ההלכה הזו

תוספתא עֲרָכִין ד׳ ט׳, מתוך מסכת עֲרָכִין שבסדר קדשים. התוספתא היא אוסף ברייתות תנאיות המקביל למשנה ומרחיב אותה, בעברית מנוקדת.