מדרש תנחומא · שְׁמוֹת · סימן י״ג

‎וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה. אָמַר רַבִּי לֵוִי: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הָיָה, תְּחִלָּתוֹ כָּשֵׁר וְסוֹפוֹ כָּשֵׁר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הָיָה, זָן וּפִרְנֵס. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּתִיב: וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם (בראשית ג, א). אָמַר לָהֶם: אַף הוּא הָיָה עָרוּם מְתֻקָּן לְפֻרְעָנֻיּוֹת. אָמְרוּ לוֹ: וְהָא כְּתִיב: וְקַיִן הָיָה עֹבֵד? (בראשית ד, ב) אָמַר לָהֶם: הָיָה מְתֻקָּן לְגָלוּת. אָמְרוּ לוֹ: וַהֲרֵי כְּתִיב: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר נִלְכְּדָה יְרוּשָׁלָיִם (ירמיה לח, כח). אָמַר לָהֶם: אַף הוּא סִימָן יָפֶה לָהּ, שֶׁאִלּוּלֵי שֶׁנִּלְכְּדָה יְרוּשָׁלַיִם, נִתְכַּלּוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁנָּטְלוּ אַפּוֹפְסִים, תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ (איכה ד, כב). וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: כָּל מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הָיָה, הָיָה רוֹאֶה עוֹלָם חָדָשׁ. לְפִיכָךְ כְתִיב: וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה.