מדרש תנחומא · אַחֲרֵי מוֹת · סימן ד׳

רַב אַחָא בַּר זְעִירָא פָּתַח, אַף לְזֹאת יֶחֱרַד לִבִּי וְיִתַּר מִמְּקוֹמוֹ (איוב לז, א). מַהוּ וְיִתַּר, מְקַפֵּץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: לְנַתֵּר בָּהֶם עַל הָאָרֶץ (ויקרא יא, כא), וּמְתַרְגְּמִינַן, לְקַפְצָא בְּהוֹן עַל אַרְעָא. אָמַר אִיּוֹב, לֹא הָיוּ דּוֹמִין בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן לְמַטֵּהוּ. מַטֵּה אַהֲרֹן, נִכְנָס יָבֵשׁ וְיוֹצֵא לַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹצֵא פֶּרַח וַיָּצֵץ צִיץ (במדבר יז, כג). טִיטוּס הָרָשָׁע, נִכְנַס לְבֵית קֹדֶשׁ הַקָּדֳשִׁים, גָּדַר אֶת הַפָּרֹכֶת, נִכְנַס בְּשָׁלוֹם וְיָצָא בְּשָׁלוֹם. וּבְנֵי אַהֲרֹן נִכְנְסוּ לְהַקְטִיר וְיָצְאוּ שְׂרוּפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה'.