אֱמֹר֙ אֶל־כׇּל־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ וְאֶל־הַכֹּהֲנִ֖ים לֵאמֹ֑ר כִּֽי־צַמְתֶּ֨ם וְסָפ֜וֹד בַּחֲמִישִׁ֣י וּבַשְּׁבִיעִ֗י וְזֶה֙ שִׁבְעִ֣ים שָׁנָ֔ה הֲצ֥וֹם צַמְתֻּ֖נִי אָֽנִי׃

אֱמַר לְכָל עַמָא דְאַרְעָא וּלְכַהֲנַיָא לְמֵימַר אֲרֵי צַיְמִין אַתּוּן וְסָפְדִין בְּחַמְשָׁא וּבִשְׁבִיעָאָה דְנַן שַׁבְעִין שְׁנִין הֲצוֹם תַּעֲנִי אַתּוּן מִתְעַנִין קָדָמָי:

אמור אל כל עם הארץ - הם אנשי בבל גם אנשי ירושלם כי הנבואה כוללת הכל, גם אל הכהנים שלא ידעו להשיב.

וספוד - שם הפועל וככה הוא וספדתם ספוד והנה אחז דרך קצרה.

בחמישי - הוא הנזכר והוסיף גם בשביעי הבא אחריו, והוא צום גדליה והזכיר זה שבעים שנה לא חשש להזכיר שתים שנים נוספות או אחת, כי בשנת שתים לדריוש המלך שלמו לחרבות ירושלם שבעים שנה וזו הנבואה היתה בשנת ארבע ומקצת מן השלישית נכנסה, כאשר שלמו השבעים ובנבואה הזאת כבר נכנסה קצת מן הרביעית, על כן לא דקדק כל כך בחשבון שבעים, כי קרוב הוא.

ומלת צום - מהפעלים העומדין.

על כן צמתוני - צמתם בעבורי או לכבודי, כי אני לא צויתי אתכם לצום.

אמור אל כל עם הארץ. לא צוה להסב הדבור כלפי השלוחים כי היו כנזופים לפניו על שלא עלו לשבת בא״י והוסב הדבור אל מול יושבי ירושלים שלא יסתפקו גם הם בזה הדבר:

כי צמתם. אשר צמתם וספדתם בחמישי זה ט׳ באב ובשביעי זה צ״ג וזה שבעים שנה שנהגתם כן (וזכר גם צ״ג כאומר הנה לא צדקו מה שזכרו לבד ט״ב שהוא החמור בעיניהם כי גם צ״ג כמוהו כי שקולה מיתת צדיקים כשריפת בית ה׳ כמ״ש רז״ל):

הצום צמתוני. וכי צמתם אותי ולתוספת ביאור אמר אני ור״ל וכי הרעבתם אותי בזה לחשוש על צומכם:

אמור וכו' כי צמתם, ר"ל שהאדם צריך להתדמות בדרכיו אל דרכי האלהים לעשות חסד ומשפט וצדקה, ואז ה' מתעורר כנגדו במדות האלה, וזה רק בדברים שיתואר בם ה' כמו רחום וחנון טוב וסלח וכדומה, אבל אם יצום ויענה נפשו איך יתעורר האלהים כנגד לפי מעשיו הלא אין אכילה ושתיה לפניו? וז"ש כי צמתם הצום צמתוני אני, וכי תגרמו בזה שאעשה ג"כ כפי מעשיכם הלא זה אי אפשר, כי.