הוֹצֵאתִ֗יהָ נְאֻם֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וּבָ֙אָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַגַּנָּ֔ב וְאֶל־בֵּ֛ית הַנִּשְׁבָּ֥ע בִּשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְלָ֙נֶה֙ בְּת֣וֹךְ בֵּית֔וֹ וְכִלַּ֖תּוּ וְאֶת־עֵצָ֥יו וְאֶת־אֲבָנָֽיו׃

אַפֵּיקְתָּהּ אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת וְתֵיעוּל לְבֵית גַנְבָא וּלְבֵית דִמְקַיֵם בִּשְׁמִי לִשְׁקַר וּתְבִית בְּגוֹ בֵיתֵיהּ וּתְשֵׁיצִינֵיהּ וְיַת אָעוֹהִי וְיַת אַבְנוֹהִי:

והוצאתיה, ולנה - לשון נקבה, כמו ולנה והיא מלה זרה. והנה הטעם שיוכיח הנביא, אלה העושים אלה השתים עבירות.

הוצאתיה. ר״ל עם כי שעד הנה שלא נתמלאה הסאה הארכתי אפי אבל כאשר נתמלאה הוצאתי המגילה לפסק דין חתוך:

ובאה. הפורעניות הנאמר בה תבוא אל בית הגנב וכו׳ ותחמוד לשבת בבית כ״א ותכלה אותו ועצי בנין ביתו אבניה ולא ישאר שריד:

ולנה. ענין התמדה כמו צדק ילין בה (ישעיהו א׳:כ״א):

וכלתו. מל׳ כליון והשמדה:

הוצאתיה נאם ה' שתצא מן ההיכל לעשות משפט, ובאה אל בית הגנב ולנה בתוך ביתו, אחר שהוא לקח מזה וקבל אותה על עצמו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו, וכמ"ש חז"ל דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם: