יוֹנָה ד׳ · י״א

וַאֲנָא לָא אָחוּס עַל נִינְוֵה קַרְתָּא רַבְּתָא דְאִית בָּהּ סַגִי מִתַּרְתָּא עַסְרֵי רִבְּוָן אֱנָשָׁא דְלָא יְדַע בֵּין יְמִינֵיהּ לִסְמָלֵיהּ וּבְעִירָא סַגִי:

ואני, שתים עשרה רבוא - שלא חטאו גם בהמות והנה דרך סברא, כי נהפכת כמהפכת סדום, כי הדבר הזה ידוע בכל העולם.

ואני לא אחוס. ר״ל הלא נינוה היא מעשה ידי ואיך אני לא אחוס על עיר גדולה כזאת:

הרבה וגו׳. ר״ל יותר משתים עשרה וגומר:

אשר לא ידע. אשר כל אחד מהם אינו יודע להבחין בין ימינו לשמאלו והם הקטנים שאין לחשוב להם עון ואין בהם עונש אלא בעבור האבות וכיון שהאבות שבו הנה הם בלא עונש וכן בהמה רבה שיש בעיר שאין להם עונש ועל כל אלה ראוי לחוס ולחמול:

רבו. הוא עשרת אלפים:

רבה. מרובה:

ואני לא אחוס על נינוה שהם מעשה ידי, והוא דבר יקר שהיא העיר הגדולה והגם שרבים עובדים ע"ז שם, הלא יש בה הרבה משתים עשרה רבוא אדם אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו שאין להם דעת להבחין בין עבודת האל המיוחד שימלץ בצד ימין, כמ"ש כי מימיני בל אמוט, ואני תמיד עמך אחזת ביד ימיני. ובין עבודת השמאל שעובד להטבע והמערכה, המיוחס לצד שמאל, ואין להעניש אותם על חסרון דעתם, וגם יש בה בהמה רבה ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ובזה קבל מענה ג"כ על עונש ישראל שהם כבר למדו להבדיל בין הימין והשמאל כי קבלו דת אלהי ואמונה אמתית והם ראוים לעונש על ע"ז שעבדו, הגם שאנשי נינוה לא יענשו על זה: