יוֹנָה א׳ · ז׳

וַאֲמָרוּ גְבַר לְחַבְרֵיהּ אֱתוֹ וְנִרְמֵי עַדְבִין וְנִידַע בְּדִיל מָה בִישְׁתָא הָדָא לָנָא וּרְמוֹ עַדְבִין וּנְפַל עַדְבָא עַל יוֹנָה:

ויאמרו - יש אומרים: כי היו שם ספינות אחרות ויוכלו לצאת וזאת לבדה בצרה, על כן אמרו: לכו ונפילה גורלות.

בשלמי - בעבור מי וכמוהו על השל.

ויאמרו. אנשי הספינה:

גורלות. אמרו להפיל גורלות הרבה כי לא רצו לסמוך על גורל אחד כי פן במקרה נפל על זה אבל כשיפול פעמים מרובות על אחד יהיה נראה שאין זה מקרה:

בשלמי. בעבור מי בא עלינו רעת הסכנה הזאת:

הגורל. ר״ל כל גורל וגורל:

לכו. ענין זרוז:

בשלמי. בעבור מי:

השאלות: מה היה העצה בהטלת הגורלות, הלא הגורל בהכרח יפול עד אחד מהם, ואיך יבורר בזה שהוא החוטא, והלא יוכל להיות שהסער בא בשביל כולם ובכל זאת הגורל לא יפול רק על האחד לבד, ולמה אמר ונפילה גורלות בלשון רבים, ובכל מקום יאמר הפיל גורל בלשון יחיד, כי הגורל יחיד הוא במשפטו?:

ויאמרו איש אל רעהו, אח"כ הסכימו להפיל גורלות שעי"ז ידעו בשלמי הרעה הזאת, ופי' שיפילו גורלות רבות זה אח"ז שאם החטא תלוי בכולם יפול הגורל בכל פעם על איש אחר ואז ידעו כי כולם חייבים, ואם יפול בכל פעם על איש אחד אז ידעו כי הוא החייב, והנה יצוייר שהגם שיפול הגורל על איש אחד אינו החייב שעל ידו בא הסער, רק שהוא האיש היודע מי החייב ומה הוא הסבה להרעה, וגם זה נכלל במ"ש ונדעה בשלמי הרעה הזאת, כי האיש ההוא שעליו נפל הגורל או שהרעה בשבילו או שהוא יודע ויודיע בשלמי הרעה, וספר כי הפילו גורלות רבות ובכל פעם נפל הגורל על יונה לא על זולתו: