לָכֵ֗ן כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת הִנְנִ֥י צוֹרְפָ֖ם וּבְחַנְתִּ֑ים כִּי־אֵ֣יךְ אֶֽעֱשֶׂ֔ה מִפְּנֵ֖י בַּת־עַמִּֽי׃

בְּכֵן כִּדְנַן אֲמַר יְיָ צְבָאוֹת הָא אֲנָא מַיְתִי עֲלֵיהוֹן עָקָא וְצָרֵיף לְהוֹן וּבָחַר לְהוֹן אֲרֵי אֵיכְדֵין אַעְבֵּיד מִן קֳדָם חוֹבֵי כְּנִשְׁתָּא דְעָמִי:

צורפם ובחנתים. כדרך הכסף שצורפים אותו בכור להסיר הסיג ולבחון הכסף הטוב הוא אם רע כן אביא עליהם פורעניות למרק ולהסיר מהם סיגי העון:

כי איך אעשה וכו׳. ר״ל אם אניחם להיות משוקעים בעון הלא המה עדת עמי וראוים המה להיות עם קדוש אם אעשה עמהם כלייה הלא המה עדת עמי ורחמי עליהם ולכן אצרפם ביסורים למרק מהם העון למען ישארו מנוקים מעון:

צורפם. ענין זקוק:

ובחנתים. מל׳ בחינה:

לכן הנני צורפם ובחנתים, אחר שאצרוף אותם באש להסיר הסיגים אבחן אותם שנית אם נצרפו כהוגן, כי איך אעשה מפני בת עמי, מפני שאיני יודע איך לעשות שיהיו נקיים מכל סיג, כי גם אחרי הצירוף ר"ל אחרי האש והיסורים הם עדיין מלאים סיג וחלאה, לכן צריך לחזור ולבחנם ולצרפם פעם אחר פעם: