וְאִ֤ישׁ בְּרֵעֵ֙הוּ֙ יְהָתֵ֔לּוּ וֶאֱמֶ֖ת לֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ לִמְּד֧וּ לְשׁוֹנָ֛ם דַּבֶּר־שֶׁ֖קֶר הַעֲוֵ֥ה נִלְאֽוּ׃

וּגְבַר בְּחַבְרֵיהּ מְשַׁקְרִין וְקוּשְׁטָא לָא מְמַלְלִין אֲלִיפוּ לִישָׁנְהוֹן פִּתְגָמֵי שְׁקַר אִיטַפְשׁוּ טְעוֹ:

ואיש. כל איש מהתל ומלעיג ברעהו:

למדו. הרגילו את לשונם לדבר שקר כי מתמידים בזה:

העוה נלאו. כאלו נתייגעו לעוות דרכם כי הרבה עוות עשו והוא ענין מליציי:

יהתלו. ענין לעג כמו הנה התלת בי (שופטים וז):

למדו. ענין ההרגל כמו פרה למד מדבר (לעיל ב):

העוה. מל׳ עוות ועקום:

נלאו. ענין יגיעה כמו ונלאתי כלכל (לקמן כ):

ואיש, ר"ל והגם שאיש מרעהו ישמרו בכל זאת איש ברעהו יהתלו, להוציא עליו רכיל ודבה שלא שמע ממנו כלל, כי כ"ז שדרכם שלא לשקר לא יוכל להוציא דבה רק אם שמע ממנו איזה דבר שאז יעוה ויעקש את דבריו להוסיף או לגרוע דבר לספר אותו באופן שיגיע נזק לחבירו, וכשישמר ממנו לא יוכל לילך עליו רכיל כיון שאין בדבורו שום דבר אמת, אבל הם יהתלו להוציא דבה הגם שלא דבר עמו כלל כי אמת לא ידברו כלל, כי למדו לשונם דבר שקר לגמרי שאין בו אף קצת אמת, כי כבר נלאו להעוה ולעקם הדברים, שזה טורח רב אצלם, רק בודים מלבם שקרים גמורים: