עַל־מִ֨י אֲדַבְּרָ֤ה וְאָעִ֙ידָה֙ וְיִשְׁמָ֔עוּ הִנֵּה֙ עֲרֵלָ֣ה אׇזְנָ֔ם וְלֹ֥א יוּכְל֖וּ לְהַקְשִׁ֑יב הִנֵּ֣ה דְבַר־יְהֹוָ֗ה הָיָ֥ה לָהֶ֛ם לְחֶרְפָּ֖ה לֹ֥א יַחְפְּצוּ־בֽוֹ׃

עַל מַה אֲמַלֵיל וְאַסְהֵיד וִיקַבְּלוּן אוּלְפַן הָא אִטַפִּשַׁת אוּדְנְהוֹן וְלָא יָכְלִין לְמֵיצָת הָא פִּתְגָמָא דַייָ הֲוָה לְהוֹן לְחִיסוּדִין מִדְלָא צָבָן בֵּיהּ:

על מי אדברה. אל מי אדבר ואזהיר וישמעו אלי:

ערלה אזנם. כאלו אזנם אטומה ולא יוכלו להקשיב אמרים:

לחרפה. שמועת דבר ה׳ יחשב להם לכלימה לכן לא יחפצו בו:

על מי. אל מי:

ואעידה. ענין אזהרה והתראה כי ע״פ רוב מתרין בעדים שלא יכחשו:

ערלה. ענין אטום כמו ערלי לב (לקמן ט):

להקשיב. ענין שמיעה והאזנה:

על מי, אבל על מי אדברה, או על מי אעידה, אשר ישמעו בין אם אדבר כדרך מוכיח ומורה דעת, או אם אעידה כדרך המתרה ומעיד בעונשים באזהרות, הכי ישמעו? הלא, א. אזנם ערלה וסתומה עד שלא יוכלו להקשיב, שטחו אזניהם משמוע, ב. הנה דבר ה' היה להם לחרפה, עת ידבר להם הנביא ההתראה בדבר ה', יחשבו שהוא מחרף אותם, כי בהתרות בהם על העונות והם יודעים שחטאו באלה, יחשבו שבא לחרף אותם, הגם שהוא רק דובר בשם ה', ושע"כ לא יחפצו בו: