וּמִדַּלּ֨וֹת הָעָ֜ם וְֽאֶת־יֶ֥תֶר הָעָ֣ם ׀ הַנִּשְׁאָרִ֣ים בָּעִ֗יר וְאֶת־הַנֹּֽפְלִים֙ אֲשֶׁ֤ר נָֽפְלוּ֙ אֶל־מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל וְאֵ֖ת יֶ֣תֶר הָאָמ֑וֹן הֶגְלָ֕ה נְבוּזַרְאֲדָ֖ן רַב־טַבָּחִֽים׃

וּמַחֲשִׁיכֵי עַמָא וְיַת שְׁאָרָא דְעַמָא דְאִשְׁתַּאֲרוּ בְקַרְתָּא וְיַת שְׁמִיעַיָא דְאִשְׁתַּמָעוּ עַל מַלְכָּא דְבָבֶל וְיַת שְׁאָר הֲמוֹנָא אַגְלֵי נְבוּזַרְאֲדָן רַב קָטוֹלַיָא:

הנשארים. אשר לא נהרגו:

ואת הנופלים. אותם שהטו עצמן אל מלך בבל לעבדו:

ואת יתר האמון. הנשארים בכל ערי יהודה:

הנופלים. ענין הטיה והתחברות כמו אל הכשדים אתה נופל (לעיל ל״ז):

האמון. כמו ההמון בה״א וכן אמון מנא (לעיל מ״ו) ור״ל העם הרב: