וְלֹא־יוּכַל֩ יְהֹוָ֨ה ע֜וֹד לָשֵׂ֗את מִפְּנֵי֙ רֹ֣עַ מַעַלְלֵיכֶ֔ם מִפְּנֵ֥י הַתּוֹעֵבֹ֖ת אֲשֶׁ֣ר עֲשִׂיתֶ֑ם וַתְּהִ֣י אַ֠רְצְכֶ֠ם לְחׇרְבָּ֨ה וּלְשַׁמָּ֧ה וְלִקְלָלָ֛ה מֵאֵ֥ין יוֹשֵׁ֖ב כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

וְלָא הֲוַת רַעֲוָא קֳדָם יְיָ עוֹד דְלָא לְמִשְׁבַּק מִן קֳדָם בִישׁוּת עוֹבָדֵיכוֹן מִן קֳדָם תּוֹעֵבְתָּא דַעֲבַדְתּוּן וַהֲוַת אַרְעֲכוֹן לְחוּרְבָּא וּלְצָדוּ וְלִלְוָטָא מִבְּלִי יָתֵיב כְּיוֹמָא הָדֵין:

ולא יוכל ה׳. לא יוכל עוד לסבול ולהאריך אפו מפני רוע מעלליכם וכו׳ ולכן היתה ארצכם לחרבה וכו׳:

כהיום הזה. שהיא חרבה:

לשאת. מלשון משא וסבל:

מעלליכם. מעשיכם:

ולחרבה. מלשון חורבן:

ולשמה. ולתמהון:

ולא יוכל עוד לשאת שה' המתין עד שנתמלאה הסאה ומשא העונות היה מרובה וכבד מאד עד שלא יכול שאתו מפני כבדו, ואז כשנתמלאה הסאה בא העונש ותהי ארצכם לשמה, וזה עצמו ראיה על גודל העון בעיני ה' עד שלא העניש תיכף שזה ממדת הרחמים כמ"ש רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקד עליכם וכו', אבל בחטא ע"ז שהוא גדול מאד המתין עד שנתמלאה הסאה כדי שיכלה אותם ויכריתם באפו ובחמתו: