יִרְמְיָהוּ מ׳ · ט״ו

וְיוֹחָנָן בַּר קָרֵחַ אֲמַר לִגְדַלְיָה בְסִתְרָא בְּמִצְפְּיָא לְמֵימָר אֱזֵיל כְּעַן וְאֶמְחֵי יַת יִשְׁמָעֵאל בַּר נְתַנְיָה וֶאֱנַשׁ לָא יְדַע לְמָה יְקַטְלִינָךְ נְפַשׁ וְיִתְבַּדְרוּן כָּל דְבֵית יְהוּדָה דְאִתְכְּנִישׁוּ לְוָתָךְ וְיוֹבֵיד שְׁאָרָא דְבֵית יְהוּדָה:

אלכה נא. עתה אלך ואכהו נפש עד לא יכוך:

ואיש לא ידע. מי הכהו ועל מה הוכה:

ונפוצו. יהיו נפוצים מכאן ולא ישאר שארית:

ונפוצו. ענין פזור ופרוד:

(טו-טז) אלכה נא ואכה כי חשב שגדליה ירא מלהרגו על הספק מפני העם שיאמרו שממית בלא משפט, ואמר לו שהוא יעשה זאת ובצנעה, והשיב לו שאינו מאמין בדבר כי שקר הוא: