וַיָּשׁ֙וּבוּ֙ אַחֲרֵי־כֵ֔ן וַיָּשִׁ֗בוּ אֶת־הָֽעֲבָדִים֙ וְאֶת־הַשְּׁפָח֔וֹת אֲשֶׁ֥ר שִׁלְּח֖וּ חׇפְשִׁ֑ים (ויכבישום) [וַֽיִּכְבְּשׁ֔וּם] לַעֲבָדִ֖ים וְלִשְׁפָחֽוֹת׃ {פ}

וְתָבוּ בָּתַר כֵּן וְאָתִיבוּ יַת עַבְדִין וְיַת אַמְהָתָא דִפְטָרוּ בְּנֵי חוֹרִין וּכְבִישׁוּנוּן לְעַבְדִין וּלְאַמְהָן:

וישובו. אח״ז נתחרטו והחזירו את העבדים וכו׳, ותפשו בהם בחזקה להיות להם לעבדים ולשפחות:

ויכבשום. ענין התפיסה בחזקה כמו ויש מבנותינו נכבשות (נחמיה ה׳:ה׳):

וישובו, כפי הנראה שבעת ההיא היו רבים מדלת העם נכבשים לעבדים אל הנושים שנשו בהם, ובעת המצור התירא המלך שימרדו אז לצאת אל נבוכדנצר כדי שיפטרו מעבדות ולכן כרתו ברית לשלחם שכן קרה אל הרומיים בימי קדם שבעת מלחמה הוכרחו לקרא דרור להמשועבדים להם בעד חובותיהם להשקיט המרד כידוע בקורות ימי קדם. ואחר שנסתלק המצור שבו והחזיקו בם לעבדים ושפחות, ובזה חטאו בשתים, א. מה שעברו על הברית והשבועה, ב. מה שכבשום לעבדים אחר שהיו חפשים וזה גזל גמור גזלת נפשות: