יִרְמְיָהוּ ל״ב · כ״ז

הָא אֲנָא יְיָ אֱלָהָא כָּל בִּשְׂרָא הֲמִן קָדָמַי יִתְכַּסֵי כָּל פִּתְגָם:

כל בשר. כל הבריות:

הממני. ר״ל ואם אמנם אני אלהי העולם וכי יהיה שום דבר שיהיה מכוסה ממני לבל אוכל עשוהו וכאומר אף שהארץ ניתנה ביד הכשדים מ״מ בידי להחזירה לישראל ולזה צויתי לך לקנות השדה שיהיה לאות ולרמז שכן אעשה וכאשר יאמר בענין:

הנה אני ה' אלהי כל בשר הודיע לו ה' שהגם שעתה תחרב העיר וישראל יגלו בראש גולים ע"י ההשגחה האישיית לענשם על עונותיהם, בכ"ז לא תשתנה עצתו הקדומה אשר יעץ שהארץ תהיה מורשה לבני ישראל שהיא מוכרחת מצד שהוא אלהי כל בשר מצד ההנהגה הכוללת המקשרת את כל הדורות ע"י גלגולים וצרופים רבים, וממני לא יפלא כל דבר שלא תשתנה עצתי הקדומה, ומבאר (כח-כט) לכן הנני נותן וכו' ובאו הכשדים וכו', ר"ל מה שאני נותן את העיר ביד נ"נ והכשדים יציתו את העיר באש, ובתוכם ישרפו את הבתים אשר קטרו על גגותיהם לצבא השמים, שעי"ז נעשו הבתים כבמות ע"א שמחויב להרסם ולשקצם, כ"ז היה מוכרח להעשות מפני כי היו בני ישראל ובני יהודה אך עושים הרע בעיני, בזה השוו בני יהודה עם בני ישראל לעשות הרע מנעוריהם, ר"ל ע"י ההרגל מנעוריהם, וחוץ מזה הוסיפו בני ישראל שהם עשרת השבטים, כי בני ישראל אך מכעיסים אותי, שהם עשו להכעיס: