יִרְמְיָהוּ כ״ב · ו׳

אֲרֵי כִדְנַן אֲמַר יְיָ עַל בֵּית מְלַךְ שִׁבְטָא דְבֵית יְהוּדָה אִילוּ אַתְּ חֲבִיב קָדָמַי מִבֵּית מִקְדָשָׁא דְרָם בְּרֵישׁ טוּרַיָא אִם לָא אַשְׁוִינָךְ מַדְבְּרָא קִרְוִין דְלָא אִתְיַתְבָא:

גלעד אתה לי. אם אמנם אתה בעיני כגלעד אשר כל ארץ סיחון ועוג וכל הבשן היו נקראים על שמם כמ״ש ויבואו וכו׳ אל ארץ הגלעד (יהושע כ״ב:ט׳) כי כן הוא ציון וירושלים מקום בית המלך כי היא העיר החשובה שבכל ארץ ישראל ולתוספת ביאור אמר ראש הלבנון ר״ל ראש לכל ארץ ישראל הנקראת בשם לבנון כמ״ש ההר הטוב הזה והלבנון (דברים ד):

אם לא. הוא ענין לשון שבועה כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה כזאת וכזאת וגזם ולא אמר וכן אם לא בתים רבים (ישעיהו ה׳:ט׳) ור״ל עם כל החשיבות הריני נשבע שאשים אותך כמדבר וכערים אשר לא נתיישבו מעולם:

אשיתך. ענין שימה כמו שתו עלי (תהלים ג):

נושבו. מל׳ ישיבה:

גלעד אתה לי, גם אם תהיה לי כגלעד שהיא ארץ מושב וחמדה, וכראש הלבנון שמלא ארזי אל וכל עץ, וכן תהיה מלא אנשים, בכ"ז אשיתך מדבר הפך גלעד, וערים לא נושבו הפך הלבנון: