הַיֹּשֵׁב֙ בָּעִ֣יר הַזֹּ֔את יָמ֕וּת בַּחֶ֖רֶב וּבָרָעָ֣ב וּבַדָּ֑בֶר וְהַיּוֹצֵא֩ וְנָפַ֨ל עַל־הַכַּשְׂדִּ֜ים הַצָּרִ֤ים עֲלֵיכֶם֙ (יחיה) [וְחָיָ֔ה] וְהָיְתָה־לּ֥וֹ נַפְשׁ֖וֹ לְשָׁלָֽל׃

דְיָתֵיב בְּקַרְתָּא הָדָא יִתְקְטֵיל בְּחַרְבָּא וּבְכַפְנָא וּבְמוֹתָא וּדְיִפּוֹק וְיִשְׁתְּמַע לְכַשְׂדָאֵי דְצָיְרִין עֲלֵיכוֹן וִיחֵי וּתְהִי לֵיהּ נַפְשֵׁיהּ לְשֵׁיזָבָא:

בחרב וכו׳. ר״ל באחד מאלה:

ונפל. ישכון אל הכשדים להיות סר למשמעתם:

וחיה. ישאר חי וירויח נפשו כאלו שללה לעצמו מיד ההורגים:

ונפל. ענין השכנה ונטיה כמו אל הכשדים אתה נופל (לקמן לז):

לשלל. ענין ביזה:

ונפל על הכשדים, כי לא הניחו לצאת שום אדם מן העיר רק בעת שנפלו על הכשדים ללחום עמם, אז מי שרצה היה נמסר אל הכשדים ונשאר שם ולא שב לעיר לכן אמר על הכשדים, ואז השלל שישלול מן המלחמה יהיה נפשו שיציל: