יִרְמְיָהוּ ב׳ · ח׳

כַּהֲנַיָא לָא אֲמַרוּ נִדְחַל מִן קֳדָם יְיָ וּמַלְפֵי אוֹרַיְתָא לָא אֲלִיפוּ לְמֵידַע דְחַלְתִּי וּמַלְכַיָא מְרָדוּ בְמֵימְרִי וּנְבִיאֵי שִׁקְרָא מִתְנַבַּן בְּשׁוּם טַעֲוָתָא וּבָתַר דְלָא יֶהְנוּן לְהוֹן אֲזָלוּ:

הכהנים. אשר עליהם להורות דרכי ה׳ כמ״ש כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו (מלאכי ב׳:ז׳):

לא אמרו איה ה׳. לא הזהירו לעם לומר איה ה׳ למה תעזבו אותו:

ותופשי התורה. הם הסנהדרין אשר עליהם משפטי התורה:

לא ידעוני. לא רצו לדעת ולהכיר גודל רוממותי:

והרועים. המה מלכי ישראל מרדו בי:

והנביאים. נביאי השקר מתנבאים בשם הבעל:

ואחרי לא יועילו הלכו. הולכים אחר דברים שאין בהם תועלת והם הפסילים שאין בהם ממש:

ותפשי. ענין אחיזה כמו כי יתפוש איש באחיו (ישעיהו ג׳:ו׳):

בבעל. שם הגלולים:

יועילו. מלשון תועלת:

הכהנים, חושב ד' מיני מנהיגים הלובשים כתר ההנהגה, כתר תורה, כהונה, מלכות, וכתר שם טוב שהיא הנבואה, הכהנים ענינם להוריד השראת השכינה בבית הנבחר והם לא אמרו איה ה', ותופשי התורה ראוי שידעו את ה' כי זה תכלית הלימוד והם לא ידעוני, והרועים שהם המלכים והשרים פשעו בי, ואם היו סרים עכ"פ מעלי לצורך איזה תועלת, אבל הם הלכו אחרי דברים בלתי מועילים, כמ"ש לקמן ועמי המיר כבודו בלא יועיל: