לַשָּׁוְא֙ הִכֵּ֣יתִי אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם מוּסָ֖ר לֹ֣א לָקָ֑חוּ אָכְלָ֧ה חַרְבְּכֶ֛ם נְבִיאֵיכֶ֖ם כְּאַרְיֵ֥ה מַשְׁחִֽית׃

לְמַגָן אַלְקֵיתִי יַת בְּנֵיכוֹן אוּלְפַן לָא קַבִּילוּ קַטְלֵת חַרְבְּכוֹן נְבִיֵיכוֹן כְּאַרְיָא דִמְחַבֵּל:

לשוא. על חנם הכיתי את בניכם כיון שעכ״ז לא לקחו האבות מוסר ועדיין עומדים במרדם וכל עצם כוונת הכאת הבנים היה למען יוסרו האבות:

אכלה. כי חרבכם הרגה את נביאיכם כי הרגו את ישעיה ואת זכריה:

כאריה משחית. כאריה המשחית בני אדם:

לשוא. לחנם:

לשוא, מה שהכיתי את בניכם על שלא לקחו מוסר היה לשוא וחנם, כי בניכם אינם אשמים בדבר כי לא היה להם ממי לקחת מוסר אחר שחרבכם אכלה את נביאכם כאריה משחית, אחר שאתם הרגתם את נביאיכם שהיו מנבאים לכם מוסר ותוכחה עד שמורי מוסר ודעת שבתו, א"כ לא היה לבניכם ממי לקחת מוסר: