מְמוֹתֵ֨י תַחֲלֻאִ֜ים יָמֻ֗תוּ לֹ֤א יִסָּֽפְדוּ֙ וְלֹ֣א יִקָּבֵ֔רוּ לְדֹ֛מֶן עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָ֖ה יִהְי֑וּ וּבַחֶ֤רֶב וּבָֽרָעָב֙ יִכְל֔וּ וְהָיְתָ֤ה נִבְלָתָם֙ לְמַאֲכָ֔ל לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הָאָֽרֶץ׃ {ס}

מְמָת מְמַרְעֵי כְפַן יְמוּתוּן לָא יִסְתַּפֵּדוּן וְלָא יִתְקַבְּרוּן לִזְבַל מְבַדֵר עַל אַפֵּי אַרְעָא יְהוֹן וּבְחַרְבָּא וּבְכַּפְנָא יְסוּפוּן וּתְהֵי נְבַלְתְּהוֹן מְשַׁגְרָא לְמֵיכַל לְעוֹפָא דִשְׁמַיָא וְלִבְעִירָא דְאַרְעָא:

ממותי תחלואים. ממיתת תחלואי רעב ימותו כמ״ש ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב (לעיל יד):

לא יספדו. כי יהיו טרודים בצרתם:

ולא יקברו. כי ירבו מאד ולא יספיקו לקברם ויהיו מושלכים על פני האדמה כזבל:

למאכל וכו׳. הואיל ולא יקברו:

ולבהמת הארץ. ר״ל לחית הארץ כי חיה בכלל בהמה:

תחלואים. מל׳ חולי:

לדומן. לזבל:

ממותי, תחלה ימותו בתחלואים עד שלא יספדו וגם לא יקברו, כי ייראו לגעת בם אחרי מותם, ויהיו לדומן על פני האדמה שלא ימצאו עדיין החיות לאכול פגריהם, ואח"כ בחרב וברעב יכלו הנשארים מן המגפה ואז ימצאו עוף וחיות לאכול בשרם: