יִרְמְיָהוּ ט״ו · ט׳

צְדִיאַת אַרְעֲהוֹן מִבְּלִי עַמָא הֲווֹ לְמַפְּחַת נְפַשׁ גְלָא יְקַרְהוֹן בְּחַיֵיהוֹן וְעַד דְאִינוּן קַיְמִין בְּהִיתוּ וְאִתְכְּנָעוּ וּשְׁאַרְהוֹן לְחַרְבָּא אֶמְסַר קֳדָם בַּעֲלֵי דְבָבֵיהוֹן אֲמַר יְיָ:

אמללה. כבר גלתה שומרון ועשרת השבטים שגדלה ז׳ משפחות מלכים רשעים והם ירבעם בן נבט וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח וביתו הושע בן אלה וביתו:

נפחה נפשה. היה לה דאבון נפש:

בא שמשה. שקעה שמשה כשהיה עוד היום גדול ר״ל הושפל גדולתה במהירות בלא זמנה:

בושה וחפרה. והיא יושבת בגולה בבושה וכלימה:

ושאריתם. השארית הנשארה מעדת ישראל הם יהודה ובנימין אתן גם אותם לחרב לפני אויביהם:

אמללה. ענין כריתה כמו אומלל אני (תהלים ו):

נפחה נפשה. ענין דאבון נפש וכן ותקותם מפח נפש (איוב י״א:כ׳):

בא. ענין שקיעה כמו כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א):

וחפרה. ענין כלימה וכן וחפרה הלבנה (ישעיה כד):

ושאריתם. מלשון שארית ושיור: