וַיִּשְׁלַ֤ח יְהֹוָה֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיַּגַּ֖ע עַל־פִּ֑י וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֵלַ֔י הִנֵּ֛ה נָתַ֥תִּי דְבָרַ֖י בְּפִֽיךָ׃

וּשְׁלַח יְיָ יַת פִּתְגָמֵי נְבוּאָתֵיהּ וְסַדַר בְּפוּמִי וַאֲמַר יְיָ לִי הָא שַׁוֵיתִי פִּתְגָמֵי נְבוּאָתִי בְּפוּמָךְ:

וישלח. בנבואה נראה לו כאלו המקום הושיט ידו ונגע על פיו כאלו נותן הנבואה אל פיו:

הנה נתתי. בזה שנגעתי ידי בפיך נתתי דברי הנבואה בפיך:

וישלח. ענין הושטה וכן שלח ידך ואחוז (שמות ד׳:ד׳):

וישלח ה' את ידו, שליחות יד המוזכר אצל הגעת הנבואה, יכוון על מסירת הכח הפעליי לפעול ולעשות עפ"י נבואתו התחדשות בהמציאות, כי יד ה' תמליץ הכח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושנוייהם, ובעת תבא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדבור הנבואיי יהיה ג"כ שליח לעקר ולטעת לסתור ולבנות, וז"ש ראה נתתי דברי בפיך, ועם הדבור הזה בעצמו ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות בין להחריבם, לנתוש את הגוים ולאבדם, וכן לנתוץ את הממלכות ולהרסם, בין לבנות את הנהרס שהם הממלכות, ולנטוע את הגוים (עיין באה"מ), אולם גם החורבן יהיה ע"מ לבנות, וז"ש לנתוש ולנתוץ כדי שעי"כ תוכל לבנות ולנטוע, כי כן תפעול גם היד העליונה שתסתור ע"מ לבנות, וההעדר קודם להוויה והמות אל החיים: