וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י יֱהֹוִ֔ה הִנֵּ֥ה לֹֽא־יָדַ֖עְתִּי דַּבֵּ֑ר כִּי־נַ֖עַר אָנֹֽכִי׃ {ס}

וַאֲמָרֵית קַבֵּיל בָּעוּתִי יְיָ אֱלֹהִים הָא לֵית אֲנָא יָדַע לְאִתְנַבָּאָה אֲרֵי רָבֵי אֲנָא וּמִשֵׁירוּתִי עָקָא וְגָלוּ אֲנָא מִתְנַבֵּי עַל עַמָא הָדֵין:

ואומר וכו׳. אמרתי אהה ה׳ אוי לי על המניעה והמבטל הנמצא בי אשר לא ידעתי לסדר דברי הנבואה בצחות הלשון כי עדיין אני רך בשנים ולא הורגלתי בזה:

אהה. ענין לשון יללה הוא כמו ואומר אהה ה׳ (יחזקאל ד):

ואומר, השיב, שהגם שיוכל להשפיע עליו הנבואה גם אם יחסרו לו השלמיות שהם תנאים אל הנבואה, יען שהוא נביא לשליחות כולל, אבל הלא א"כ יש חסרון אחר, והוא כי הנביא השלוח צריך שלא יהיה נער רק זקן ורגיל כדי שיוכל לדבר ולהוכיח גוים רבים, וז"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וזה יהיה משלשה פנים, א. שהנער לא יערב לבו לגשת בפני גדולים, ב. שהנער אינו יודע לסדר דבריו במליצה ולשון צח שע"ז צריך הרגל רב, ג. מצד העם שנשלח אליהם שלא ישאו פנים לנער צעיר הימים ויקומו עליו ויהרגוהו: