נַעֲלֶ֤ה בִֽיהוּדָה֙ וּנְקִיצֶ֔נָּה וְנַבְקִעֶ֖נָּה אֵלֵ֑ינוּ וְנַמְלִ֥יךְ מֶ֙לֶךְ֙ בְּתוֹכָ֔הּ אֵ֖ת בֶּן־טָֽבְאַֽל׃ {פ}

נִסַק בְּאַרְעָא דְבֵית יְהוּדָה וּנְחַבְּרִינוּן וּנְשַׁוִינוּן עִמָנָא וְנַמְלִיךְ מַלְכָּא בְּגַוָהּ יַת מַן דְכָשַׁר לָנָא:

נעלה. ונקיצנה. פועל יוצא, עד שיקוצו מפנינו, והטעם על ירוש' על כי [צ"ל כן] ונבקיענה:

את בן טבאל. יש אומרים כי הוא בתמורה רמלא והוא בן רמליהו, וזה הבל, [כי] בעבור שהזכיר בתחילה בן רמליהו והוא אומר עם ארם ונמליך מלך, יש אומר הטוב אלינו, ואין מלת אל כי אם כלא, כאילו אמרו את בן טוב לא, והנכון שהוא שם שר גדול מישראל או מארם:

ונקיצנה. ר״ל נעשה לה מצור עד שיקוצו מפנינו ויפתחו לנו שערי העיר ונבקיענה. אז נבקיע חומתה לצרכינו ליכנס בה ותהיה אם כן תחת ממשלתנו:

ונמליך מלך בתוכה את בן טבאל. והוא היה איש מהר אפרים:

ונקיצנה. ענין מאוס כמו קצתי בחיי (בראשית כז):

ונבקיענה. מל׳ בקוע: