לֹא־יֵאָמֵר֩ לָ֨ךְ ע֜וֹד עֲזוּבָ֗ה וּלְאַרְצֵךְ֙ לֹא־יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שְׁמָמָ֔ה כִּ֣י לָ֗ךְ יִקָּרֵא֙ חֶפְצִי־בָ֔הּ וּלְאַרְצֵ֖ךְ בְּעוּלָ֑ה כִּֽי־חָפֵ֤ץ יְהֹוָה֙ בָּ֔ךְ וְאַרְצֵ֖ךְ תִּבָּעֵֽל׃

לָא יִתְאֲמַר לִיךְ עוֹד שְׁבִיקָא וּלְאַרְעִיךְ לָא יִתְאֲמַר עוֹד צַדְיָא אֲרֵי לִיךְ יִתְקְרֵי עָבְדֵי רְעוּתִי בָה וּלְאַרְעִיךְ יָתְבָא אֲרֵי תְהֵי רַעֲוָא מִן קֳדָם יְיָ בִיךְ וְאַרְעֵיךְ תִּתְיַתָב:

לא וגו'. זה הכתוב יורה כי למען ציון דברי השם, ואמ' לא אשקוט כלשון בני אדם:

חפצי בה. שתים מלות:

[תבעל. הנה] פרשהו:

לא יאמר לך. לא יאמר עוד עליך שאת עזובה מה׳:

ולארצך. על ארצך:

חפצי בה. רצוני בה ואינה נעזבת ממני:

ולארצך בעולה. לארצך יקרא מיושבת ולא שממה כי חפץ וכו׳. לזאת יקרא ירושלים חפצי בה כי חפץ ה׳ בך ולכל הארץ בכללה יקרא בעולה כי תבעל ותתיישב באנשים:

בעולה. מיושבת כמו מבני בעולה (לעיל נד):