הַטּ֤וּ אׇזְנְכֶם֙ וּלְכ֣וּ אֵלַ֔י שִׁמְע֖וּ וּתְחִ֣י נַפְשְׁכֶ֑ם וְאֶכְרְתָ֤ה לָכֶם֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם חַֽסְדֵ֥י דָוִ֖ד הַנֶּאֱמָנִֽים׃

שברו. ל' לשבור בר (בראשית מב) קנו:

אַרְכִינוּ אוּדְנֵיכוֹן וְקַבִּילוּ לְמֵימְרִי שְׁמָעוּ וְתִתְקַיֵם נַפְשְׁכוֹן וְאֶגְזַר לְכוֹן קְיַם עֲלָם טַבְוַת דָוִד דִמְהֵימְנָן:

הטו. ולכו ממקומכם אלי, כמו סור' אלי אל תירא [שופטים ד, יח]:

ותחי נפשכם. הטעם עמידת הנשמה במות הגוף או טעם, שיחיים המשיח, אחרי ששבו לדת השם:

ואכרתה לכם ברית עולם. שלא תמוט, כברית וחסד שכרתי עם דוד, וכתוב לעולם אשמור לו חסדי [תהילים פט, כט] ויתכן היות חסדי דוד רמז על המשיח שהוא ממשפחתו כאשר נקרא הנביא ישראל, וכאלו הוא, כי חסדי דוד נאמני' הם והעד על זה, הפסוק הבא אחריו:

הטו אזנכם. לשמוע אמרי:

ולכו אלי. לכו ממקומכם לבא אלי ללמוד תורתי שמעו וכו׳. שמעו אלי ותזכו לעמוד בתחיה בימי המשיח:

ואכרתה. אז אכרית לכם ברית אהבה להיות מתקיימת עד עולם:

חסדי. כחסדי ר״ל יהיה כמו החסדים הקיימים אשר הבטחתי לדוד שלא תופסק המלוכה מזרעו:

הנאמנים. ענין דבר מתקיים וכן במקום נאמן (לעיל כב):