יְשַׁעְיָהוּ נ״ג · ה׳

וְהוּא יִבְנֵי בֵּית מַקְדְשָׁא דְאִתְּחַל בְּחוֹבָנָא אִתְמְסַר בַּעֲוָיָתָנָא וּבְאוּלְפְנֵהּ שְׁלָמָא יִסְגֵי עֲלָנָא וְכַדְנָצֵית לְפִתְגָמוֹהִי חוֹבָנָא יִשְׁתַּבְּקוּן לָנָא:

והוא מחולל. מגזרת חלל:

ומוסר [שלומנו]. שיתמיד שלומנו, והוא עליו, והעד ובחבורתו נרפא לנו:

וטעם מחולל [מפשעינו]. כי השם יפקוד על הגוים, בעבור שצערו ישראל, וכתיב ונקיתי דמם לא נקיתי (יואל ד' כ"א) וטעם מוסר שלומינו ידוע, כי כל זמן שישראל בצער הגלות יהיה שלום לגוים, הלא תראה כתו' על עת הישועה, והיתה עת צרה (דניאל י"ב א'), ועוד כתו' כאשר השיבו המלאכים כי כל הארץ יושבת ושוקטת (זכריה א' י"א) וענה המלאך עד מתי לא תרחם ירושלם [שם י"ב], הטעם כי כל זמן שיש לגוים השקט לא תרוחם ירושלם:

והוא מחולל מפשעינו. האמת שהוא מה׳ אבל לא באה בעבור מאסו בו ברוע מעלליו אך בעבור פשעינו נתמלא חלחלה להיות פשעי כל העכו״ם מתכפרים בהיסורין הבאים עליו:

מדוכא מעונותינו. כפל הדבר במ״ש:

מוסר שלומנו עליו. היסורין הראויים לבוא עלינו למרק העון להתמיד שלומנו הנה באו עליו:

ובחבורתו. עם החבורה שבא עליו נרפא לנו נגעי העון כי בזה נתכפרו והלכו להם והוא כפל ענין במ״ש:

והוא. הוי״ו הוא במקום או:

מחולל. מלשון חיל וחלחלה:

מדוכא. ענין שבר וכתיתה:

מוסר. מלשון יסורין:

שלומינו. מל׳ שלום:

בחבורתו. מלשון חבורה ומכה: