נִבְזֶה֙ וַחֲדַ֣ל אִישִׁ֔ים אִ֥ישׁ מַכְאֹב֖וֹת וִיד֣וּעַ חֹ֑לִי וּכְמַסְתֵּ֤ר פָּנִים֙ מִמֶּ֔נּוּ נִבְזֶ֖ה וְלֹ֥א חֲשַׁבְנֻֽהוּ׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
בְּכֵן יְהֵי לְבוּסְרָן וְיִפְסִיק יְקָר כָּל מַלְכְּוָתָא יְהוֹן חֲלָשִׁין וְדָוָן הָא כֶּאֱנַשׁ כֵּיבִין וּמְזוּמַן לְמַרְעִין וּכְמָא דַהֲוַת מְסַלְקָא אַפֵּי שְׁכִנְתָּא מִנָנָא בְסִירִין וְלָא חֲשִׁיבִין:
נבזה וחדל אישים. חדל להחשב עם אנשים:
איש מכאובות. עבד השם, ואם על הכל הטעם כמו איש מלחמה, והוא קרוב מטעם עצם, והוא סמוך, וטעם מכאובו' וחלי, צער הגלות:
וכמסתר פנים ממנו. יש עד היום הזה גוי כאשר יראה יהודי יסתיר פניו ממנו, והטעם שלא יראנו להושיעו:
נבזה וחדל אישים. על כי היה נבזה בעיני כל והיה חדל מאנשים כי לא היה מי מהעכו״ם מתחבר עמו לגודל שפלותו והיה בעל מכאובות וידוע ומוחזק לכל כבעל חליים ולא היינו יכולים לראות בפניו כאלו הסתיר פניו ממנו לבל ראותו ר״ל שהיה בכל עת ממונה בגלות וביסורין ובשפלות עד שהיינו ממאסים להסתכל בפניו:
נבזה ולא חשבנוהו. ר״ל לכן היה נבזה בעינינו ולא היינו מחשיבים אותו כי אמרנו יד ה׳ עשתה זאת כי מאס בו:
וחדל. ענין מניעה:
אישים. אנשים:
