יְשַׁעְיָהוּ נ״ב · א׳

אִתְגְלָא אִתְגְלָא לִבְשִׁי תוּקְפֵךְ צִיוֹן לִבְשִׁי לְבוּשִׁי תּוּשְׁבַּחְתִּיךְ יְרוּשָׁלַםִ קַרְתָּא דְקוּדְשָׁא אֲרֵי לָא יוֹסְפוּן וְיֶעְדוּן בִּיךְ עוֹד עָרְלִין וּמְסַאֲבִין:

עורי. כל המפרשים הסכימה דעתם, כי זאת הנבואה עודנה לעתיד אע"פ שישוב להזכיר, סורו צאו משם [י"א], וזאת היא תשובת ר' משה הכהן ז"ל, ולא אמר כלום כאשר אפרש, כי אם אמרנו שזאת הנבואה היא על גלות בבל ושוב הגולה, הנה כתוב לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וכתוב כי מי נח זאת לי, כן נשבעתי (ישעיהו נ"ד ט'), והנה היא גזרה לא תבטל כלל:

ובא יבא אחרי יוסיף כמו אל תרבו תדברו גבוהה (שמואל א' ב' ג'), ויחסר אות שי"ן, והוא דרך צחות בלשון:

עורי וגו׳. את ציון הקיצי מעתה מתרדמת הצער ולבשי העוז שהיה לך מאז:

לבשי וכו׳. את ירושלים עיר הקדש לבשי בגדי תפארתך והיה שמחה:

יבוא בך עוד. לבוא עוד בקרבך למשול בך:

עורי. מלשון הערה והקיצה: