ה֗וֹי מַגִּיעֵ֥י בַ֙יִת֙ בְּבַ֔יִת שָׂדֶ֥ה בְשָׂדֶ֖ה יַקְרִ֑יבוּ עַ֚ד אֶ֣פֶס מָק֔וֹם וְהוּשַׁבְתֶּ֥ם לְבַדְּכֶ֖ם בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃

וַי דְמַקְפִין בֵּיתָא עַל בֵּיתָא חֲקַל אוּנְסָא בַּחֲקַלְתְּהוֹן מַקְרְבִין אָמְרִין עַד דְנַחְסִין כָּל אֲתַר וּמְדַמָן דְיָתְבִין בִּלְחוֹדֵיהוֹן בְּגַוָה דְאַרְעָא:

הוי מגיעי. הוי כטעם קריאה, או כמו אוי, והטעם מסיגי גבול הבתים והשדות:

עד אפס מקום. עד שאין מקום והטעם שלקחו הכל:

והושבתם. מבנין שלא נקרא שם פועלו, מהפועלים בעלי הי"וד וכן והורד המשכן (במדבר י' י"ז):

הוי. ר״ל יש להתאונן על מה שהמה מגיעים בית בבית כשאדם חלש היה לו בית בין בתי אנשים חזקים בעלי זרוע היה החזק שמצד זה מגיע ביתו בתוך גבול בית החלש ולקח מגבולו וכן זה שמצד השני עד שלא נשאר מקום להחלש שביניהם:

והושבתם. אמר הנביא לבעלי הזרוע וכי סבורים אתם שרק אתם לבדכם תשבו ותתקיימו בקרב הארץ ואין להחלש מקום עמכם:

אפס. הוא כמן אין: