יְשַׁעְיָהוּ מ״ט · ט״ו

הַאֶפְשַׁר דְתִתְנְשֵׁי אִתְּתָא בְּרָהּ מִלְרַחָמָא עַל בַּר מְעָהָא מְתִיבָא כְּנִשְׁתָּא דְיִשְׂרָאֵל וַאֲמַרַת אִם לֵית קֳדָמוֹהִי אִתְנַשָׁאָה דִלְמָא לָא מִתְנַשֵׁי לִי יַת דַעֲבָדִית עֵגֶל דִדְהַב אֲמַר לָהּ נְבִיָא אַף אִלֵין אִתְנַשְׁיָן מְתִיבָא וְאֶמְרָה לֵיהּ אִם אִית קֳדָמוֹהִי אִתְנְשָׁאָה דִלְמָא מִתְנְשֵׁי לִי יַת דַאֲמָרִית בְּסִינַי נַעְבֵּד וּנְקַבֵּל מֵיתִיב וְאָמַר לָהּ מֵימְרִי לָא יְרַחֲקִינָךְ:

התשכח. בעבור שהשם שם בתולדת כל הנקבות לרחם על ילדיהן אמר כן:

עולה. כמו עולל, וכן עול ימים וזקן (ישעיהו ס"ה כ'):

מרחם בן בטנה. הטעם כפול:

גם אלה תשכחנה. גם יש נשים אכזריות שתשכחנה בניהן, ויתכן שתשכחנה אלה:

ואנכי לא אשכחך. וטעם עולה כי על הקטן תרחם יותר כי אין בו כח:

התשכח. כאומר הנה לא כן הוא כי האם תשכח אשה עולה וכי תקשה לבה מלרחם בן בטנה:

גם אלה תשכחנה. אף אם יתכן בשום פעם שתשכחנה גם אלה אולם אנכי לא אשכחך:

עולה. ענינו ולד רך כמו מפי עוללים ויונקים (תהילים ח׳:ג׳):