יְשַׁעְיָהוּ מ״ה · כ״ד

בְּרַם בְּמֵימְרָא דַייָ עֲלֵי אֲמַר לְאַיְתָאָה זַכְוָן וּתְקוֹף בְּמֵימְרֵהּ יוֹדוּן וְיִבְהַתוּן בְּטַעֲוָתְהוֹן כָּל עַמְמַיָא דַהֲווֹ מִתְגָרִין בְּעַמֵהּ:

אך וגו'. אלה דברי הנביא, כאומר לא ידעתי אלה עתידות בדרך חכמה, אך ביי לבדי שאמר לי אלה הצדקות והעוז, והנכון אך ביי לבדו צדקות ועוז, ונכנסה מלת לי אמר, והטעם בשם שדבר עמי:

עדיו. [כמו] ולא שבתם עדי (עמוס ד' ו'):

אך בה׳. זהו מאמר הנביא שאמר אף שכל העכו״ם יאמינו בה׳ אך הריני נשבע בה׳ אשר לי לישראל לבד הבטיח ואמר צדקות ועוז ר״ל הצדקות והעוז שיהיו לישראל יהיו מיוחדת ולא יהיו בערך אחד עם של העכו״ם:

עדיו יבוא. כל אחד מהעכו״ם יבוא לישראל להיות סר למשמעתו וכל הכועסים בו לשעבר יבושו אז:

ועוז. ענין חוזק:

עדיו. אליו כמו תגע עדיך (איוב ד):

הנחרים. מל׳ חרון כעס וכן בני אמי נחרו בי (ש״ה א):