מֵקִים֙ דְּבַ֣ר עַבְדּ֔וֹ וַעֲצַ֥ת מַלְאָכָ֖יו יַשְׁלִ֑ים הָאֹמֵ֨ר לִירוּשָׁלַ֜͏ִם תּוּשָׁ֗ב וּלְעָרֵ֤י יְהוּדָה֙ תִּבָּנֶ֔ינָה וְחׇרְבוֹתֶ֖יהָ אֲקוֹמֵֽם׃

מְקַיֵם פִּתְגָמֵי עַבְדוֹהִי צַדִיקַיָא וּמְלַךְ שְׁלוּחוֹהִי מַשְׁלִים דַאֲמַר לִירוּשְׁלָם תִּתּוֹתַב וּלְקִרְוַיָא דְבֵית יְהוּדָה יִתְבַּנְיָן וְחָרְבָתָהָא אֲקוֹמֵם:

מקים דבר עבדו. הוא הנביא והטעם עצמו, ומה הוא דבר הנביא, שתושב ירושלם:

[תושב]. מגזרת ישיב' כמו תורד (ישעיהו י"ד ט"ו):

וחרבותיה. חרבות כל עיר ועיר, או הה"א סימן ירושלם:

מקים דבר עבדו. זה ישעיהו:

ועצת מלאכיו. המה יתר הנביאים:

האומר. אשר כל אחד מהם ניבא ואמר בעבור ירושלים שתהיה מיושבת מאנשים ובעבור ערי יהודה אמר שתהיינה בנויות אחר מפלת בבל:

מקים. מל׳ קיום:

מלאכיו. שלוחיו:

ישלים. מל׳ השלמה וגמר:

לירושלים. בעבור ירושלם וכן פתח פיך לאלם (משלי ל״א:ח׳):

תושב. מל׳ ישיבה:

תבנינה. מל׳ בנין:

וחרבותיה. מל׳ חורבה: