וְלֹֽא־יָשִׁ֣יב אֶל־לִבּ֗וֹ וְלֹ֨א דַ֥עַת וְלֹֽא־תְבוּנָה֮ לֵאמֹר֒ חֶצְי֞וֹ שָׂרַ֣פְתִּי בְמוֹ־אֵ֗שׁ וְ֠אַ֠ף אָפִ֤יתִי עַל־גֶּחָלָיו֙ לֶ֔חֶם אֶצְלֶ֥ה בָשָׂ֖ר וְאֹכֵ֑ל וְיִתְרוֹ֙ לְתוֹעֵבָ֣ה אֶעֱשֶׂ֔ה לְב֥וּל עֵ֖ץ אֶסְגּֽוֹד׃
הפסוק מוצג עם ניקוד וטעמים
טקסט הפסוק: Miqra according to the Masorah (ויקיטקסט). מקרא על פי המסורה, ויקיטקסט · רישיון CC BY-SA · השינויים שנעשו בטקסט וכתב הוויתור
וְלָא מֵתִיב לְלִבֵּהּ וְלָא מַדַע וְלָא סוּכְלְתָנוּ לְמֵימַר פַּלְגֵהּ אוֹקֵידַת בְּנוּרָא וְאַף אֲפִיתִי עַל גוּמְרוֹהִי לְחֵם טְוֵית בִּסְרָא וַאֲכַלֵית וּשְׁאֵרֵהּ לְתוֹעֵבָא אַעְבֵּיד לְיִבְלֵי אָעָא אֶסְגוֹד:
ולא ישוב אל לבו. רמז לשכל שהוא העקר:
מ"ם עם וי"ו במו נוסף כמלת כמו (תהלים נ"ח י'):
ויתרו. הנותר:
לבול. אין רע לו, יש אומרים לפסל או לצורה, ורבי משה הכהן אמר כי כמהו כי בול הרים (איוב מ' כ'), והטעם צמח:
ולא ישיב. אינו נותן אל לבו לבחון בדבר ואין בו לא דעת ולא תבונה לחשוב הלא מקצתו שרפתי בתוך האש ואף וכו׳:
אפיתי על גחליו לחם. אמר לחם ע״ש סופו כי אחר שנאפה נעשה לחם וכן וטחני קמח (לקמן מו):
אצלה. כמו ואצלה ויתרו. ואיך אעשה הנותר לפסל המתועב בעיני ה׳ ואיך אשתחוה לענף עץ:
ויתרו. מלשון נותר:
לבול. כמו ליבול וכן כי בול הרים ישא לו (איוב מ׳:כ׳) וענינו צמח וענף:
אסגוד. אשתחוה:
