וְהָיָ֤ה לְאָדָם֙ לְבָעֵ֔ר וַיִּקַּ֤ח מֵהֶם֙ וַיָּ֔חׇם אַף־יַשִּׂ֖יק וְאָ֣פָה לָ֑חֶם אַף־יִפְעַל־אֵל֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ עָשָׂ֥הוּ פֶ֖סֶל וַיִּסְגׇּד־לָֽמוֹ׃

וֶהֱוֵי לֶאֱנָשָׁא לְאַדְלָקָא וּנְסֵיב מִנְהוֹן וּשְׁחֵין אַף אֲזָא וְאָפָא לְחֵם אַף עָבְדֵהּ דַחֲלָא וּסְגֵיד אִתְּכֵהּ צַלְמָא וּבְעָא מִנֵהּ:

והיה לבער. להדליק והנה פירש, יש שיחום באש ויש מי שישיקנו, כמו ואש נשקה (תהלים ע"ח כ"א), כדמות בעור:

ויסגוד. ידועה בארמית ובלשון קדר:

והיה לאדם לבער. מאותו העץ עצמו יהיה מקצתו לצרכי אדם לבער בו את האש ויקח מהם. מהעצים ההם יקח מה מהם להבעיר אש להתחמם בו ואף מהם יסיק התנור ויאפה לחם ואף מהם יקח ויפעל בו אל וישתחו אליו:

עשהו וכו׳. כפל הדבר במ״ש:

למו. לפסילים ועם כי לא זכר אלא אחד הנה רבים הם:

לבער. ענין הדלקה:

ויחם. מל׳ חמימות:

ישיק. כמו יסיק בסמ״ך והוא מלשון היסק והבערה:

ויסגד. ענין השתחואה כמו ולדניאל הגיד (דניאל ב):