וַיֹּ֣אמֶר רַבְשָׁקֵ֗ה הַאֶ֨ל אֲדֹנֶ֤יךָ וְאֵלֶ֙יךָ֙ שְׁלָחַ֣נִי אֲדֹנִ֔י לְדַבֵּ֖ר אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲלֹ֣א עַל־הָאֲנָשִׁ֗ים הַיֹּֽשְׁבִים֙ עַל־הַ֣חוֹמָ֔ה לֶאֱכֹ֣ל אֶת־[צוֹאָתָ֗ם] (חראיהם) וְלִשְׁתּ֛וֹת אֶת־[מֵימֵ֥י רַגְלֵיהֶ֖ם] (שיניהם) עִמָּכֶֽם׃

וַאֲמַר רַבְשָׁקֵה הַלְוַת רִבּוֹנָךְ וַעֲלָךְ שַׁלְחַנִי רִבּוֹנִי לְמַלָלָא יַת פִּתְגָמַיָא הָאִלֵין הֲלָא עַל גַבְרַיָא דְיַתְבִין עַל שׁוּרָא לְמֵיכַל יַת מַפְקַתְהוֹן וּלְמִשְׁתֵּי יַת מֵימֵי רִגְלֵיהוֹן בִּצְיָרָא עִמְכוֹן:

האל אדוניך. וכי רק אל אדוניך ואליך שלחני אדוני לדבר דברי:

על האנשים. אל האנשים:

לאכול. להזהירם כי יבואו במצור ומעקת רעבון וצמאון יוכרחו לאכול צואה ולשתות מי רגלים:

עמכם. ר״ל גם הם גם אתם:

חראיהם. מל׳ חור ונקב ור״ל צואה היוצאת מנקב פי הטבעת:

שיניהם. הוא מי רגלים והוא קרוב מל׳ שתן: