וַיֹּ֣אמֶר אֲדֹנָ֗י יַ֚עַן כִּ֤י נִגַּשׁ֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בְּפִ֤יו וּבִשְׂפָתָיו֙ כִּבְּד֔וּנִי וְלִבּ֖וֹ רִחַ֣ק מִמֶּ֑נִּי וַתְּהִ֤י יִרְאָתָם֙ אֹתִ֔י מִצְוַ֥ת אֲנָשִׁ֖ים מְלֻמָּדָֽה׃

וַאֲמַר יְיָ חֲלַף דְאִתְרַבְרַב עַמָא הָדֵין בְּפוּמְהוֹן וּבְסִפְוָתְהוֹן מְיַקְרִין קֳדָמַי וְלִבְּהוֹן אִתְרַחֵק מִדַחַלְתִּי וַהֲוַת דְחַלְתְהוֹן קֳדָמַי כְּתַפְקִידַת גַבְרִין מַלְפִין:

ויאמר. כי נגש, מגזרת והנוגשים אצים (שמות ה' י"ג) מבנין נפעל, והטעם שיצער נפשו חנם להתענות (א"ג מן ויגש אליו יהודה בראשית מ"ד י"ח):

בפיו. כל אחד:

מצות אנשים מלומדה. כטעם רגילות, כעגל לא לומד (ירמיהו ל"א י"ח):

יען כי נגש. בעבור כי העם הזה נגש אלי להתקרב בדבור הפה וכבדוני בשפתי׳ ולא בלב ידברו כי לבו רחק ממני:

ותהי יראתם אותי. מה שהם יראים מפני אינה באה מן הלב אלא כמצות אנשים המלמדים ואומרים התראו כאלו אתם יראים ונכנעים:

נגש. מל׳ הגשה וקרוב: