יְשַׁעְיָהוּ ב׳ · ו׳

אֲרֵי שְׁבַקְתּוּן דַחֲלָא תַקִיפָא דַהֲוָה פָּרֵיק לְכוֹן דְבֵית יַעֲקֹב אֲרֵי אִתְמְלִיאַת אַרְעֲכוֹן טַעֲוָן כְּמִלְקַדְמִין וְעָנְנִין כִּפְלִשְׁתָּאֵי וּבְנִימוּסֵי עַמְמַיָא אָזְלִין:

כי [נטשתה]. יש אומרים כי תי"ו נטשת לנכח השם, והטע' שיודה הנביא לשם כי באמת נטשם כי מלאו מקדם, ורבי משה הכהן אמר כי תי"ו הנכח לישראל, והטע' כי שכחת עמך ותורתו:

כי מלאו. יש אומרי' השתגעו כמו קראו אחריך מלא (ישעיהו ט' י"א), והנכון בעיני כי הם מלאים מחכמת בני קדם והם ארם, וכן כתב ארם מקדם ופלשתי' מאחור על כן אחרי כן ועונני' כפלשתי', ויהיה בית יעקב כדרך קריאה, כראשון:

ובילדי נכרים ישפיקו. מה שהולידו במחשבה, כי האמצעי בין שתי המחברות יקרא נולד, וישפיקו כמו אם ישפוק עפר שמרון (מלכים א' כ' י'), ואם הם שני' בנייני', והטע' כי די להם בחכמות החיצונות ולא יבקשו הנבואה שהיא האור:

כי נטשתה. הנביא מיסב הדבור כלפי המקום ואמר כי עד הנה בדין עזבת עמך כי מלאו כשפים יותר מבני קדם המלאים כשפים:

ובילדי נכרים ישפיקו. מספיקים עצמם במחשבות ועצות פילוסופיות ואינם חוששים למחשבת התורה ועצתה:

נטשתה. עזבת:

ועוננים. הוא מין כשוף כמו לא תנחשו ולא תעוננו (שם יט):

ובילדי. כן יקראו המחשבות והעצות לפי שהלב מוליד אותם:

ישפיקו. ענין די הצורך כמו אם יספוק עפר שומרון (מ״א כ):