וְלֹ֤א הִכּוּם֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּֽי־נִשְׁבְּע֤וּ לָהֶם֙ נְשִׂיאֵ֣י הָעֵדָ֔ה בַּֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּלֹּ֥נוּ כׇל־הָעֵדָ֖ה עַל־הַנְּשִׂיאִֽים׃

וְלָא מְחוֹנוּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲרֵי קַיְימוּ לְהוֹן רַבְרְבֵי כְנִשְׁתָּא בְּמֵימְרָא דַייָ אֱלָהָא דְיִשְׂרָאֵל וְאִתְרַעֲמוּ כָּל כְּנִשְׁתָּא עַל רַבְרְבַיָא:

וילנו. מלשון תלונה ותערומות:

השאלות(יח - כב) אחר שהיתה תלונת העדה על שבועת הנשיאים מה השיבו הנשיאים אנחנו נשבענו להם וכו' והלא ע"ז היה התלונה? מ"ש זאת נעשה להם והחיה אותם, כפל מבואר? וכן מ"ש שני פעמים ויאמרו הנשיאים, וכן מה שכפלו שלישית יחיו. ומ"ש כאשר דברו להם הנשיאים אין לו טעם ואיך שינו שבועתם ויתנום לחוטבי עצים?:

ולא הכום. ר"ל ישראל באו אל עריהם ורצו להרגם, שאחר שלא קבלו עליהם מס ועבדות בפירוש הם מוזהרים עליהם בלאו דלא תחיה כל נשמה, ושבועת הנשיאים אינה חלה על כלל ישראל בשגם שהיתה בטעות והיתה לבטל מצות התורה, ובכ"ז לא הכום מצד כי נשבעו נשיאי העדה בה' אלהי ישראל, ולא הניחום הנשיאים מפני שיהיה חילול השם, ולכן וילנו כל העדה על הנשיאים: