יְהוֹשֻׁעַ ו׳ · ט׳

וְהֶחָלוּץ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד הָיוּ עוֹבְרִים לִפְנֵיהֶם, לְפִי שֶׁהָיוּ בְּנֵי גָד גִּבּוֹרִים וּמַכִּים בִּזְרוֹעַ חֲזָקָה, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כ): וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד.

וּמְזַרְזֵי חֵילָא אָזְלִן קֳדָם כַּהֲנַיָא תָּקְעֵי שׁוֹפָרַיָא וְשִׁבְטָא דְבֵית דָן אָזַל בָּתַר אֲרוֹנָא וְכַהֲנַיָא אָזְלִין וְתָקְעוּן בְּשׁוֹפָרַיָא:

תקעי השופרות. חוזר על הכהנים:

הלוך ותקוע. רצונו לומר לא עמדו הכהנים בעת תקיעה, כי אם הלכו ותקעו:

והמאסף. דגל מחנה דן נקרא מאסף, על שום שהלכו באחרונה, והיו מאספים כל הנכשלים מהמחנות שהלכו ראשונים:

והחלוץ הולך לפני הכהנים. ממוצע בין העם והארון (כנ"ל ז). ולא תאמר שכל הכהנים היו סמוכים אל הארון, רק ז' הכהנים תקעי השופרות, כי יתר הכהנים הלכו עם שבט לוי בין העם:

והמאסף. שהוא שבט דן היה אחרי הארון, כי יתר השבטים כולם היו לפניו לפני החלוץ:

הלוך ותקוע. וגם בעת הליכתם לא הפסיקו מלתקוע (כי בפסוק הקודם דבר ממה שתקעו בעת עמדו עד עברו העם):