אֲרֵי אַרְבְּעִין שְׁנִין הֲלִיכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמַדְבְּרָא עַד דְסָף כָּל עַמָא גַבְרֵי מְגִיחֵי קְרָבָא דִנְפַקוּ מִמִצְרַיִם דְלָא קַבִּילוּ לְמֵימְרָא דַייָ דְקַיֵם יְיָ לְהוֹן בְּדִיל דְלָא לְאַחֲזָיוּתְהוֹן יַת אַרְעָא דְקַיֵם יְיָ לַאֲבָהַתְהוֹן לְמִתַן לָנָא אַרְעָא עַבְדָא חֲלַב וּדְבָשׁ:
עד תום וכו׳. ואם כן, לא היה מי מהנמולים להיות ראוי והגון למול זולתו:
אשר נשבע. אשר בעבור זה נשבע ה׳ להם לבלתי וכו׳:
זבת. מלשון זיבה ונטיפה:
כי. למה לא מלו את בניהם ולמה לא כפו בית דינו של משה אותם על המילה, אומר הב"ד לא יכלו לכופם, כי ארבעים שנה הלכו וכו', והיו נעים ונדים תמיד במדבר והיה להם אמתלא לבטל המילה משום חולשא דאורחא. והגם שאם היו ישרים בלבותם לא היו שמים לב לזאת כמו ששבט לוי מלו, הלא סבת הנעתם במדבר היה עד תום כל הגוי וכו' אשר לא שמעו בקול ה', ולא היו צדיקים. והראיה, אשר נשבע ה' להם לבלתי הראותם את הארץ, כי ידע שאין זכאים לכך:
