יְהוֹשֻׁעַ כ״ד · ט״ז

וַאֲתֵיב עַמָא וַאֲמַר חַס לָנָא מִלְמִשְׁבַּק יַת פּוּלְחָנָא דַייָ לְמִפְלַח לְטַעֲוַת עַמְמַיָא:

ויען העם. ענו לאמר כי לא יעזבו את ה', ונתנו ע"ז ארבעה טעמים. א] מצד החיוב המוטל עליהם, כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו כו', ובזה קנה אותנו קנין הגוף להיות לו לעבדים, כי עבדים היינו במצרים והפודה עבד מבית רבו קנה אותו לעצמו (וזה טעם שנז' בטעמי רוב המצות, יציאת מצרים, כי עי"כ נשתעבדו אל האדון אשר הוציאם מבית עבדים). ב] מצד יראת הרוממות, ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות האלה, שבזה הכרנו יכלתו וכחו לשדד המערכות. ג] מצד התועלת ועז"א וישמרנו מכל הדרך אשר הלכנו בה, ששמר אותנו בין בספוק צרכנו במדבר, בין במלחמת העמים כאשר ישמור איש את בנו, ולמה נעזוב מקור מים חיים. ד] מצד יראת הנזק, ועז"א:

ויען העם וגו'. וענה העם כי חלילה להם מעבוד אלהים אחרים עם ראותם הטובות והנפלאות שחננם הש"י: