יְהוֹשֻׁעַ י״ז · א׳

לְמָכִיר בְּכוֹר מְנַשֶּׁה לְפִיכָךְ נָטַל תְּחִלָּה בִּימֵי משֶׁה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, וַיְהִי לוֹ הַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן.

וַהֲוָה עַדְבָא לְשִׁבְטָא דִמְנַשֶׁה אֲרֵי הוּא בּוּכְרָא דְיוֹסֵף לְמָכִיר בּוּכְרָא דִמְנַשֶׁה אֲבוּהִי דְגִלְעָד אֲרֵי הוּא הֲוָה גְבַר עָבֵיד קְרָבִין וַהֲוָה לֵיהּ אַרְעָא גִלְעָד וּמַתְנָן:

כי הוא בכור. רצה לומר, אף שהוא הבכור והיה אם כן מהראוי לקחת גורלו ראשון, מכל מקום נתאחר מלקחת גורלו עד שלקח אפרים תחלה, ואחר זה היה הגורל למטה מנשה, וזה היה בעבור ברכת יעקב שהקדימו בכל דבר:

למכיר בכור מנשה. רצה לומר, אבל בבני מנשה שלא היתה סיבה מה להקדים הצעיר להבכור, לזה לקח הבכור תחלה:

אבי הגלעד. על שם בנו גלעד היה נקרא, או רצה לומר, שר הגלעד, ואמר על שם סופו:

איש מלחמה. ובחר לשבת בעבר הירדן על הספר במקום סכנה, להראות לגוים את גבורתו, ולזה היה לו הגלעד והבשן:

כי הוא בכור יוסף. מבאר מדוע נתחלק מנשה לשני חצאין, כי מצד היותו בכור יוסף היה חשוב ושם לו בגבורים ומרובה באוכלסין, ע"כ מכיר בכרו (והוא אשר היה איש מלחמה) היו לו הגלעד והבשן. (וגם חז"ל קבלו שמה שנקרע מטה מנשה לשנים היה בסבת יוסף שגרם לשבטים לקרוע. ולמה לא נקרע שבט אפרים רק מנשה מבאר כי הוא בכור יוסף):