וַיָּשֻׁ֩בוּ֩ כׇל־הָעָ֨ם אֶל־הַמַּחֲנֶ֧ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֛עַ מַקֵּדָ֖ה בְּשָׁל֑וֹם לֹֽא־חָרַ֞ץ לִבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל לְאִ֖ישׁ אֶת־לְשֹׁנֽוֹ׃

לֹא חָרַץ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה מִקְרָא קָצָר, לֹא חָרַץ הַחוֹרֵץ לְאִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לְשׁוֹנוֹ.

חָרַץ לְשׁוֹן דִּבּוּר הַלָּשׁוֹן, וְכֵן (שמות יא ז): לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשׁוֹנוֹ, וְכֵן (שמואל ב ה כד): אָז תֶּחֱרָץ, דְּדָוִד תִּקְרָא, תִּצְעַק קוֹל תְּשׁוּאוֹת הַמִּלְחָמָה.

וְתָבוּ כָל עַמָא לְמַשְׁרִיתָא לְוַת יְהוֹשֻׁעַ לְמַקֵדָה בִּשְׁלָם לָא הֲוָה נִזְקָא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִדְחַק גְבַר יַת נַפְשֵׁיהּ:

לא חרץ וכו׳ לאיש. רצה לומר, אפילו לאיש אחד בהיותו יחידי לא חרץ עליו מי לשונו לדבר מאומה רע, כי נפל פחדם על כל:

חרץ. ענין תנועה, כמו (שמואל ב ה כד) אז תחרץ: