יְחֶזְקֵאל ז׳ · ו׳

קִצָא מְטָא מְטַת פּוּרְעֲנוּת קִיצָא לְמֵיתֵי עֲלַךְ הָא אַתְיָא:

קץ בא בא הקץ. כפל הדבר לחזק הענין:

הקיץ אליך. כאלו התעורר מן השינה לבוא עליך והנה באה:

הקיץ. מל׳ הקצה והערה מן השינה:

קץ בא מבאר כי אינה כיתר רעות שבאו לתקן את העם שישובו בתשובה ויתקיימו, רק היא קץ וכליון, בא הקץ הקיץ ידמה במליצתו יום המיועד להרעה כיום שלם מחובר מלילה ויום, וכבר עברה הלילה שבה ישן הקץ והכליון כי לילה עת שינה, ועתה הקיץ הקץ משנתו אליך, ר"ל שהגיע אשמורה האחרונה שהקיץ הישן ומתעורר לפעול פעולתו, והנה באה עד כי באה הצפירה, שגם כל הלילה חלפה ובא אור השחר, מוסיף בא העת שיצא לפעלו, קרוב היום מהומה שכבר נכון היום, מהומה ולא הד הרים ר"ל שבא בין היום והזמן ובין המהומה, והמהומה אינה הד הרים כדרך דבר הבא ממרחק שטרם יתקרב ישמע קולו מבין ההרים ע"י קול ההד, ויודעים תחילה שבא ויכינו א"ע להמלט על נפשם, אבל פה לא נשמע קול הד מן ההרים רק פתאום באה עד עיר מושב: