וְכִֽי־יִתֵּ֨ן מַתָּנָ֜ה מִנַּחֲלָת֗וֹ לְאַחַד֙ מֵֽעֲבָדָ֔יו וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ עַד־שְׁנַ֣ת הַדְּר֔וֹר וְשָׁבַ֖ת לַנָּשִׂ֑יא אַ֚ךְ נַחֲלָת֔וֹ בָּנָ֖יו לָהֶ֥ם תִּהְיֶֽה׃

וַאֲרֵי יִתֵּן מַתְּנָא מֵאַחֲסַנְתֵּיהּ לְחַד מֵעַבְדוֹהִי וּתְהֵי לֵיהּ עַד שַׁתָּא דְיוֹבֵלָא וּתְתֵיב לְרַבָּא בְּרַם אַחֲסַנְתֵּיהּ דִי בְנוֹהִי דִילְהוֹן תְּהֵי:

והיתה לו. אל העבד ההוא:

ועד שנת הדרור. עד היובל יחזיק בה העבד וביובל תשוב אל הנשיא:

אך נחלתו. נחלת הנשיא ראוי אך לבניו ולכן להם תהיה אחרי מות הנשיא כשלא תשאר ביד העבד:

הדרור. כן יקרא היובל כי הוא ענין חפשי כמו וקראתם דרור (ויקרא כה):

ושבת. כמו ושבה:

וכי יתן, אבל אם יתן מתנה מנחלתו לאחד מעבדיו תשוב ביובל להנשיא, כדי שאך נחלתו בניו להם תהיה ר"ל שנחלתו אך לבניו, אך להם תהיה, ולא תוסב לזרים, ויש פלוגתא במתנה אם דינה כמכר לחזור ביובל, ולמ"ד דמתנה אין חוזרת ביובל נשתנה דין הנשיא בזה כמו שיבאר הטעם: