בְּמִתַּנְהוֹן סִפֵּיהוֹן לָקֳבֵיל סִפֵי בֵית מַקְדְשִׁי וּבִנְיָנֵיהוֹן בִּסְטַר עֲזָרָתִי וְכוֹתֶל בֵּית מַקְדָשִׁי בֵּין מֵימְרִי וּבֵינֵיהוֹן וּסְאִיבוּ יַת שְׁמָא דְקוּדְשִׁי בְּתוֹעֲבַתְהוֹן דַעֲבָדוּ וְשֵׁיצֵתִי יַתְהוֹן בְּרוּגְזִי:
בתתם. ר״ל ובמה היו בונים מפתן ביתם עם מפתן ביתי בסמוך לה וכן העמידו מזוזתם אצל מזוזת ביתי ורק בנין הכותל היתה מפסקת בין ביתי ובין בתיהם:
וטמאו. ובזה טמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו בבתיהם הסמוכות אל ביתי כי מנשה ואמון נקברו בגן ביתם ושם העמידו במות לעבודת כוכבים:
ואכל. ולכן כליתי אותם באפי:
ספם. כן יקרא גם המפתן וכאשר יקראו המזוזות וכן וידיה על הסף (שופטים י״ט:כ״ז):
ואכל. מלשון כליון והשחתה:
בתתם ספם, ר"ל שעד עתה היה בית המלכים קרוב לבית ה', וסף ביתם קרוב אל סף ביתי, ורק קיר המקדש היה מפסיק ביני וביניהם ובזה טמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו, כי לפי ערך קדושת המקום יגדל החטא והטומאה, שטומאה קלה אשר לא תטמא במקום החול תטמא במקום הקדש, כמו שהשלישי פוסל את התרומה והרביעי פוסל את הקדש הגם שאין מטמאין את החולין, וכן יפגום החטא הקטן הנעשה קרוב אל המקדש, ועל ידי כן ואכל אותם באפי, ולכן יתרחק מושב הזרים מן המקדש וישבו סביב לו הכהנים והלוים, כמו שהיה במשכן שבמדבר שחנו הלוים סביב למשכן והזר הקרב יומת, וז"ש עתה ירחקו את זנותם ופגרי מלכיהם ממני ותהיה העיר רחוקה מן המקדש, ועי"ז ושכנתי בתוכם לעולם, וגם דבר פה על דרך הצורה, שעקר שכינת ה' הוא בתוך בני ישראל, שאדם העובד את ה' הוא המקדש לשכינת עוזו אבל בזה"ז כשיבא המלך הכבוד לשכן בם בקדש ימצא הקיר מבדיל בינו וביניהם, שהיא הגויה וטומאתה המבדלת בין הנפש ובין אלוה מעוזה (כמ"ש שה"ש על פסוק פתחי לי אחותי), וגם שה' קרוב אליהם וסף ביתו אצל סף בית גוייתם, קיר הטומאה והעונות מבדיל בינם לבין אלהיהם, לכן מצוה שירחקו את זנותם ואת פגרי מלכיהם שהם כמתים ואין הכהן עליון יכול ליכנס אל ביתם מפני הטומאה, ואז ישכון בתוכם על נפשותיהם יחול בם שכינת אלהי בקדש:
