וַיָּבֵ֨יא אוֹתִ֜י שָׁ֗מָּה וְהִנֵּה־אִישׁ֙ מַרְאֵ֙הוּ֙ כְּמַרְאֵ֣ה נְחֹ֔שֶׁת וּפְתִיל־פִּשְׁתִּ֥ים בְּיָד֖וֹ וּקְנֵ֣ה הַמִּדָּ֑ה וְה֥וּא עֹמֵ֖ד בַּשָּֽׁעַר׃

ויבא אותי שמה. אל העיר ההוכתה היא ירושלים אותה שנה הראהו בנין הבית לעתיד לבא:

וְאָעֵיל יָתִי לְתַמָן וְהָא גַבְרָא חֶזְוֵיהּ כַּחֲזוּ נְחָשָׁא וְחוּט דְכִיתְנָא בִּידֵיהּ וּקְנֵי מְשַׁחְתָּא וְהָא קָאֵים בְּתַרְעָא:

ויביא וכו׳. ר״ל וכאשר הביא אותי שמה ראיתי והנה איש הוא המלאך הדובר בי שהיה מראהו כמראה נחושת כדבר הזוהר ובהירות וכעין שנאמר בחיות ונוצצים כעין נחושת קלל (לעיל א):

ופתיל פשתים בידו. למדוד בו מדידת הבנין:

וקנה המדה. גם היה בידו קנה המדה (והוצרך גם לפתיל למדוד על ידו מדה מרובה כי בקנה יש טורח רב למדוד מדה מרובה כי יצטרך בכל פעם לרשום המקום שכלה מדת הקנה למען למדוד משם ולהלן ועם כי היה במראה הנבואה מ״מ הראהו באופן הנאות אל המוחש ולכן היה בידו פתיל ארוך ובו מדד מדה מרובה בפעם אחת ולאח״ז מדד הפתיל בקנה המדה לדעת כמה בו וגם מדה פחותה ממלא הקנה יקשה לשער ולצמצם עם הקנה ולא כן בפתיל כי אפשר לכפלו כרצונו לשער ולצמצם לפי מדת הקנה):

והוא. המלאך הזה היה עומד בשער של חומת הר הבית:

ופתיל. חוט כפול ושזור כמו פתיל תכלת (שמות ל״ט:ל״א) והוא קו המדה:

וקנה. מטה ומקל:

ויביא אותי שמה, בתחלה הביאו קרוב אל ההר כמ"ש ויניחני אל הר, מלת אל מורה שעדיין לא היה שם, (כי רצה שיראה משם את העיר שעמדה מרחוק), ועתה הביא אותו שמה במקום הקדש שבראש ההר ופתיל פשתים בידו למדוד בו מדה מרובה מהקרקע, וקנה המדה למדוד את החומה ומדה מועטת, והוא עומד בשער שאז ראה ג"כ שיש שם שער והוא שער הר הבית המזרחי, והראהו בזה שבנין העתיד לא יהיה ע"י בני אדם רק ע"י עליונים בענין הפלאיי: